לנער יצחק רבין עוד לא מלאו 16 שנה. רק שישה שבועות קודם, בראשית אוקטובר 1937, החל את לימודיו בבית הספר החקלאי כדורי, שלמרגלות הר תבור. מבנה מבודד שכונה "המנזר", שבו גרו, בו למדו ועבדו חמישים תלמידים - כולם בנים.
שלוש שנים לפני כן החל בית הספר לפעול וכבר על כל מקום בו התמודדו ארבעה מועמדים. רבין היה אחד מהם, חניך מחזור ד'. הנה הוא מתחיל להכיר את החברים לפנימיה, את סגל המורים, את המנהל הנערץ נתן פיאט. ואז, כשהוא עדיין רק מתאקלם במקום, הגיע יום אחד במפתיע הדוד שלו, דוד הכהן. "יצחק החזיק איזה סנדלים או משהו, נתן לי את הסנדלים ואמר: 'אמא, קוראים לי לאמא'", סיפר לימים חברו לכיתה אברהם שפיר.
אימו, רוזה, רק בת 47, שכבה על ערש דווי בבית החולים "הדסה" שברחוב בלפור בתל אביב. מחלת לב כרונית וסרטן שתקף את גופה, הכריעו אותה. ליד מיטתה חיכו אביו, נחמיה, ואחותו הצעירה, רחל.
"חיכינו שיצחק יגיע, חיכינו בלחץ", סיפרה לימים רחל. התנועה ברחבי הארץ היתה קשה, אלו ימי המרד הערבי הגדול והתנועה בדרכים מסוכנת. יומיים קודם נרצחו חמישה חברי גרעין "במעלה" מקרית ענבים. הישוב העברי הוכה בתדהמה. יצחק ודודו הספיקו להגיע לתל אביב בזמן. "רצתי לבית החולים 'הדסה'. התפללתי שאמא תהיה עוד בהכרה, שתזהה אותי. רק לומר שלום. אני חושב שזיהתה אותי, לא דיברה. חשתי שידעה שאני בדרך וגייסה את שרידי כוחה - לחיות עד שאגיע. לא רציתי לבכות. 'שלום אמא'. עיניה היו פקוחות. שתקה. מעולם לפני כן, לעולם אחרי כן, לא בכיתי כך", סיפר לימים בביוגרפיה "פנקס שירות".
"הם נפרדו, איך ומה, אם מילולית או בעיניים, והיא נפטרה. התחושה של אבא היתה שהיא פשוט מחכה להיפרד מיצחק", תיארה האחות רחל בביוגרפיה חדשה בשם "רוזה" שכתבה ד"ר נורית כהן על רוזה רבין-כהן.
30 שנה לרצח רבין | פרויקט מיוחד
"אין לי ספק שמישהו מאוד אהב את רבין"
לאורך השנים רבין מיעט לדבר על הפרידה מאימו, אבל ללא ספק הקשר ביניהם ומותה בנעוריו, כשהוא רק בתחילת פרק חדש ומשמעותי כל כך בחייו, היו חלקים משמעותיים ביותר בעיצוב דמותו של מי שיהפוך כעבור 26 שנים לראש המטה הכללי של צה"ל ובהמשך לראש ממשלת ישראל. "אין לי ספק שמישהו מאוד אהב את רבין. בסוף בסוף - תחושת מסוגלות כזאת היתה יכולה לבוא רק אם מישהו באמת מאוד אהב אותו, כשהוא היה ממש קטן", אמר לוואלה רועי בר-אילן, מנהל כפר הנוער כדורי. "אלה דברים שקורים ממש בגיל הינקות והם בדרך כלל קשורים לאמא. בתחום החינוך מגדירים את זה Good enough mother. רבין הוא באמת דוגמה מדהימה לאיך מישהו מקבל כזה קלף קשה ועדיין הופך אותו לאיזה מין מקור של כוח ולא של הרס", הוסיף.
בתפקידו כמנהל כפר הנוער כדורי, גם בר-אילן פגש לא אחת תלמידים שנמצאים במערכת חוץ ביתית ושחוו משבר של אובדן כמו שחווה הנער רבין. "תלמיד שעובר כזה משבר, הסיכויים הכי גבוהים שהוא יצלח אותו ובאמת יתחזק מזה ולא יתרסק, צריך שהמערכת תעשה שני דברים; מצד אחד היא תדע שהוא עובר כזה דבר, ואז היא תדע להכיל תת-תפקוד או התנהגויות. זה מתחת לפני השטח. על פני השטח היא צריכה להתנהג הפוך, היא צריכה לחזק אותו ולדרוש ממנו וכן להציב לו מטרות ויעדים, ולשים עליו אחריות אמיתית, למרות המצב הזה ודווקא בגלל המצב. זאת אומרת, מצד אחד הם יודעים ומתחשבים, מצד שני הם לא מראים לו את זה, הם מעמידים פנים כאילו הפוך. וזה מעלה את סיכוי ההצלחה של המהלך. יכול להיות שהמערכת תפעל מאה אחוז בצורה נכונה, ואז זה עדיין לא יצלח, כי הוא כבר במשבר מאוד מאוד גדול, ויש פה גם איזה אלמנט של הכוחות שהבן אדם מביא מעצמו", אמר.
"הוא הבין שרבין יגיע לגדולות"
אחרי האובדן הקשה שב רבין לכדורי. הוא החל לבלוט במוסד החינוכי כתלמיד מצטיין וכדמות של מנהיג, אבל באופן שקט ולא מוחצן. "היתה לו יכולת אנליטית יוצאת דופן, שזה משהו שפיאט דיבר עליו", אמרה לוואלה ד"ר אסתי ינקלביץ, שכתבה ביוגרפיה על נתן פיאט, המנהל המיתולוגי של כדורי. לדבריה "דני פיאט, בנו של נתן, סיפר שאבא שלו הבין שרבין יגיע לגדולות".
היא מצרפת סיפור ששמעה מפיו של שאול ביבר, חברו של רבין מכדורי: "אברהם רוזנברג, שהיה מורה למדעים, היה מעלה שאלה ושואל ושואל, ואף אחד לא ידע את התשובה, ואז היה פונה לרבין ושואל: 'רבין, מה אתה אומר?' ותמיד הוא ענה את התשובה הנכונה בשקט, בלי להשוויץ".
בסוף הלימודים בכדורי, רבין נבחר על ידי פיאט כתלמיד המצטיין. בעקבות כך הוענק לו "פרס ווקופ" שנקרא על שם הנציב העליון שסיים את תפקידו כנציב בשנת 1938. את פרס הנציב העליון העניק לרבין הרולד מקמייקל. בידיעה בעיתון "דבר" מצויין שהתלמיד המצטיין, יצחק רבין, הוא "בנה של רוזה כהן". שלוש שנים אחרי מותה היא עדיין דמות ידועה בארץ, מוכרת כמי שהיתה פעילה מרכזית בארגון "ההגנה", פעילה סוציאליסיטית ובתפקידים חשובים נוספים בישוב העברי. אגב, הפרס בגובה 7.5 לירות מעולם לא ניתן לו, משום שהיה צריך לממש אותו בהמשך לימודים. את חלומו ללמוד הנדסת מים הוא לא מימש, למרות שזיהה כי בעיית המים תהווה תחום משמעותי בעתיד. הצורך לפנות לאפיק הביטחוני הסיט אותו מהתוכנית המקורית.
ינקלביץ שמעה מפי דני פיאט, בנו של מנהל בית הספר, סיפור שמצביע גם על הרגישות וההבנה לנפש האדם שגילה רבין הנער: "דני בן השש היה בודד במקום. הוא היה מודאג, 'האם יימצאו לי כאן חברים?' שאל את אביו. פיאט השיב שכן, אך בפועל היו רק ילדים מעטים בני גילו. דני למד להתחבב גם על התלמידים. הוא זכר את המפגש שלו עם יצחק רבין, תלמיד מחזור ד' שפגש באקראי במסדרון שעה ששוטט בין אולמות השינה. רבין, אז אחרי שהתייתם מאימו, הביט עליו במבט חם הרגיע אותו, שלא ידאג ואמר לו שהדברים יסתדרו. זה מפגש שדני נשא איתו".
ינקלביץ סבורה שהמסגרת החינוכית-חברתית המיוחדת שהתפתחה אז בכדורי היתה גם היא משמעותית לעיצוב דרכו באותה תקופה מכרעת בחייו: "חשוב לנו לזכור את הערכים שמוטמעים אז בקרב תלמידי כדורי, באמצעות חינוך, אבל בשקט, לא בהתרברבות, אלא באמת כדרך חיים, בדוגמה אישית, בדמויות מחנכות שמשרות אווירה מיוחדת ומעניקות להם עצמאות ויושרה".
לדבריה "אחד הדברים המשמעותיים הוא העברת האחריות לתלמידים. המחזור שבו למד רבין כונה 'המחזור האוטונומי הראשון', כי פיאט נותן להם סמכויות לנהל את החיים שלהם, ביחד עם פיקוח, עם השגחה, עם ליווי מתמיד ומעצב. העצמאות הזאת והיושרה הזאת, אלה באמת דברים שמוטמעים בבוגרי כדורי".
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היתה הההסכם הג'נטלמני בין המורים לתלמידים ולפיו הונהגו "בחינות כבוד". על פי אותו הסכם, המורים לא השגיחו בבחינות והתלמידים לא העתיקו. אם ארע מקרה העתקה, התלמידים היו מכנסים אסיפה ובסופה הודיעו למנהל שהיה מקרה העתקה, בלי להסגיר את המעתיק. הכיתה כולה נשאה בעונש שלרוב היה מבחן חוזר. ינקלביץ סבורה ש"לא מדובר בטקס או מסורת ריקים מתוכן, אלא בהחלטה אסטרטגית של התלמיד לסמוך רק על עצמו ולקבל אחריות על התנהגותו. החינוך ללימוד עצמי וליושרה היה נכס ערכי ותפקודי שעליו הושתת החינוך בכדורי".
בר-אילן מתאר את המציאות של ראשית כדורי: חמישים תלמידים, צוות הוראה, מנהל בית הספר ומשפחתו שגרים, לומדים ומלמדים כולם באותו מבנה. "פיאט היה סוג של קורצ'ק", הוא אומר. "וזה בהחלט עבד, כי כשאתה מייצר סטנדרט לילד שמגיע, out of the blue קודם כול הוא יתאמץ, כי הגיע למקום שמאוד קשה להתקבל אליו. אז כשהוא התקבל והוא מרגיש כאילו נתנו לו את צ'אנס חייו הוא רוצה להיות חלק, הוא מאמץ את כל הנורמות האלה והן הופכות להיות שלו. כל הטקסים שהם המציאו וכל המסורות רק חיזקו את זה, את תחושתה של האיכות ואת המצוינות הזאת".