אפילו אם מתגעגעים לרבין על דרך השלילה, מדובר בחתיכת געגוע

מיקי זוהר טוען שנתניהו אפילו לא ידע מהכוונה למנות את יאיר נתניהו לתפקיד בהסתדרות הציונית. מה זה לא ידע? אפילו, אליבא ד'זוהר, הופתע וכעס (מזל שלא פיטר אותו!).

באשר למינוי עצמו, זוהר אפילו לא מתכוון להגן עליו (מה גם שבינתיים בוטל) אלא רק אומר שהכל היה על דעת האופוזיציה. בינינו, הוא צודק - יכול להיות שהוא לא מדייק, אבל הוא בטח לא משקר: רק שמו של יאיר נתניהו פוצץ עוד דיל מסריח שבמסגרתו מחולקות משרות כאילו היו בייגלה חם, שלושה בעשר - כמו מחוץ לבלומפילד אחרי משחק, כל עוד אנחנו משלמים את החשבון, הם נדיבים בג'ובים.

בעזה פושטים אנשי חמאס על משאיות סיוע. האמריקנים מצלמים, אבל לא פועלים. לא פועלים זה אנדרסטייטמנט: הם אוסרים עלינו לפעול. העיקר שישראל כ"ץ רוצה להחליט לבדו מי יהיה הפצ"ר הבא: עד שסוף סוף מצא תחום שבו האמריקאים לא מתערבים, אז שלא יחגוג את הרגע?

כל זה לא היה מצחיק אלמלא בינתיים חמאס היה מלכד את השורות מחדש, מוציא אל הפועל נסיונות פגיעה בכוחותינו ואוסף נשק שהיה חבוי בשטחים מהם נסוגה ישראל. תוך כדי הוא מהתל באחת עשרה משפחות אומללות שמחכות לשרידי גופות יקיריהם.

30 שנה לרצח רבין | פרויקט מיוחד
החטופים החיים, כלומר אלה ששרדו את החודשים הארוכים בין המועד שבו אפשר היה לחתום הסכם לבין החתימה בפועל - כבר בבית, וזה המון, רק שאחרי שגמרנו לחגוג הבנו שככה לא נראה ניצחון מוחלט. מדהים לחשוב שההישג העיקרי שלנו אחרי שנתיים של מלחמה הוא למזער את הנזק שנגרם לנו ב-7 באוקטובר, ואפילו זה נכפה עלינו על ידי ממשל ידידותי שהפסיק להאמין למילה היוצאת מפי ראש הממשלה (ההוא שהופתע מ"יוזמת זוהר") למנות את הבן שלו לתפקיד שקר כלשהו.

בציוץ ברשת התגולל ביביסט מוכר וידוע על ה"שמאל" שמיהר להתנער מחיים לווינסון. שילמדו מהימין איך נותנים גב לחבר מהמחנה. שיר הרעות הפך בפיו לשירת הרוע: קודם שואלים "הלנו הוא או לצרינו?" רק אחר כך חורצים אם המעשה הוא טוב או רע.

לדבריו זו הוכחה לחוסר האנושיות של השמאל, הוכחה לחוסר נאמנות. הכותרת שבישרה לקוראי הארץ על חטאי כותב בכיר במערכת היא בעיניו "סכין בגב". לימין זה לא היה קורה. עולם הפוך.

בכיכר רבין עומדים צלמי משטרה ומתעדים. לא את הטקס, את הקהל - לך תדע מתי יחברו לשב"כ כדי לרדוף יריבים פוליטיים. ככה זה: בהתחלה השר הממונה הגיע אל הסמל של האוטו של רבין, אחר כך הגיע מישהו אחר אל רבין עצמו, עכשיו הגיעה המשטרה שלו לכיכר רבין.

אם יש ימין ערכי, אפילו כזה שהתנגד בכל מאודו להסכמי אוסלו, הוא ודאי מתגעגע בימים האחרונים לרבין. אולי לא לניסיון הגדול והכושל של אוסלו (לתחושתי רבין היה הראשון להודות בכישלון ולחסל את ערפאת ואת הרשות הפלסטינית, אבל את זה כבר לא נדע לעולם), אבל לרוח. לאיש שיודע שלמילים "אני אנהיג, אני אנווט" יש לא רק צד זכות, אלא בעיקר אחריות, מילה שנעלמה מהציבוריות הישראלית בעידן פוסט-רבין.

לא מעט מתנחלים נזכרים היום ברבין של רגע היוודע כישלון ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז"ל. לא מפיל את האחריות על הדרג הצבאי, לא מספר שלא העירו אותו, בוודאי שלא מפעיל מכונת רעל שתטפח תיאוריות של בגידה-מבפנים. פשוט עומד ולוקח את האחריות לכישלון. מביך להיזכר כמה זה היה אלמנטרי פעם.

יהיה מי שיטען שנאיבי לצפות מפוליטיקאי להיות ישר. מצטער, אבל אי אפשר לקבל את השקר הזה כאמת. האם מובן שפוליטיקאי נאלץ להתפשר פה ושם? בוודאי. האם לפעמים הוא ייסוג בו מהבטחות? ברור. האם לא ינסה למנות את אנשי שלומו לתפקיד כזה או אחר? ככל הנראה כן. רק שפעם היו עושים דברים שכאלה במחשכים, מאחורי הקלעים - ועומדים נבוכים ומתביישים אם נתפסו חלילה בקלקלתם.

לפעמים היו אפילו מתנצלים, פה ושם מתפטרים, במקרים קיצוניים אפילו מתאבדים... חלילה לי מלקוות שאיש ציבור בן זמננו יפגע בעצמו מרוב מבוכה, אבל ככה לאבד את הבושה?

הן כשמיקי זוהר מספר בדותות בטלוויזיה, אפילו מי שמייחל לכך שבנימין נתניהו ימשיך להנהיג את מדינת ישראל עד 120, לא מאמין למילה היוצאת מפיו. לכל היותר הוא מוכן לשאת את החרפה בשם הנאמנות למלך. אבל זוהר לא רק שלא נעלם עד שתעבור עננת הסירחון ונעבור לעסוק בפרשייה אחרת (הפצ"רית למשל). הוא לא רק מרסס מהמקפצה של העשרה מטר, אלא אף עומד על קצות האצבעות כדי לעשות מגבוה יותר.

רבין לא היה מלאך. הוא היה מדינאי לא גדול ופוליטיקאי בינוני, כמו כל חבריו לחיים הציבוריים הוא נאלץ פה ושם לעגל פינות - זה בא עם המקצוע. רק שכאשר רואים את מי שירשו את המערכת הפוליטית של אותם ימים, לא רק ב"מחנה רבין" אלא גם בימין (רבין ניצח בבחירות את יצחק שמיר, שאמנם קבע שלמען ארץ ישראל מותר לשקר, אבל שם עבר הקו האדום שלו ביחס לאי אמירת אמת), אי אפשר שלא להתגעגע.

לא מדובר בנוסטלגיה ריקה מתוכן: גם אז הייתה שחיתות. גם אז היו ג'ובים למקורבים, גם אז היו דילים מסריחים יותר או פחות, אבל כשרואים איזו שחיקה מוסרית עברה על המערכת הפוליטית שלנו מאז, אי אפשר שלא להתגעגע לרבין - לפחות כל עוד הגעגוע הזה חוקי.