אם רוצים ללמוד משהו על השינוי הגדול, הדרמטי, שעבר על ישראל ב-30 השנים האחרונות, צריך לעקוב אחרי הכנסים והעצרות לציון רצח רבין, אז והיום. מדהים איך הכל השתנה מהימים שלאחר הרצח באותו ערב מר בנובמבר 1995 ועד ימינו. 30 שנים לרצח - והכל שונה. ישראל אחרת לגמרי.
לצעירים שלא נולדו בעת הרצח, או שהיו צעירים מכדי לזכור, קשה יהיה להסביר את תחושת האבל, ההלם, היגון הכבד, המועקה שפקדה את ישראל לאחר הרצח בכיכר. הלם מוחלט ושקט מעיק נפל על ישראל. מדינה שלמה פסקה מלריב, להתווכח, כולם התייחדו עם רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, ראש הממשלה יצחק רבין.
התקשורת, בימים ובשבועות שלאחר הרצח, עסקה כמעט רק בזה. כתבות על כתבות על רבין, דרכו, מורשתו, צוואתו, הסכמי אוסלו, חזון השלום. צירוף המילים "שלום חבר" של נשיא ארה"ב ביל קלינטון בהלווית רבין היה צמד המילים הכי שגור אז בישראל. מאות כתבות, אולי יותר מכך וראיונות עם בני המשפחה, הרעיה לאה, הבן יובל, בתו דליה, הנכדים, חברים לנשק, חברי כנסת וממשלה, בעיקר ממפלגת העבודה. ראיונות עם כולם, ללא הפסקה. וכמובן עם כל מי שהיה עד לרצח, הנהגים, העוזרים, אלה שהיו איתו לאורך כל היום, כולם סיפרו על הדקות שלהם עם רבין, עד לרצח בשעה 21:42 בכיכר, סמוך למדרגות.
30 שנה לרצח רבין | פרויקט מיוחד
התקשורת עסקה רק בזה, מדינה שלמה ישבה מול מסכי הטלוויזיה ובלעה כל מילה. באותם ימים ארע גם המהפך הגדול בתקשורת. ערוץ 2, לימים ערוץ 12, ביצע את העקיפה הגדולה של ערוץ 11, שהיה מונופול במשך עשרות שנים. זה קרה הרבה מאוד בזכות הסיקור הענק, מבוקר עד לילה של אירועי הרצח. רפי רשף כיכב. ראיונות עם לאה רבין, ראיון משותף לדליה רבין ואביב גפן והשיא: צילום הרצח. הצלם רוני קמפלר, שעמד מעל הכיכר וצילם את רבין בתום העצרת, צילם במצלמת וידאו את הרצח. הוא פנה לרשף והצילומים בערוץ 2 הרעידו את המדינה. הרייטינג היה בשמיים.
ההלוויה של רבין היתה הגדולה, המכובדת והמרשימה שהיתה אי פעם בישראל. נשיא ארה"ב ביל קלינטון, נשיא מצרים חוסני מובארק, מלך ירדן חוסיין, מזכ"ל האו"ם המצרי בוטרוס ראלי, ראש ממשלת רוסיה ויקטור צ'רנומידין, ראש ממשלת ספרד פיליפה גונסאלס, יורש העצר הבריטי וראש ממשלת בריטניה ג'ון מייג'ור, נשיא צרפת ז'אק שיראק, הקנצלר הגרמני הלמוט קוהל, ביאטריס מלכת הולנד ועוד ועוד, כולם הגיעו להלוויה.
בישראל הגיעו, מיותר לציין, כל אנשי הצמרת המדינית והצבאית בהרכב מלא. הנשיא עזר וייצמן עם אותו נאום "אכלנו דברים טובים, שתינו דברים טובים", ראש הממשלה שמעון פרס וכל חברי הממשלה. התקשורת סיקרה את ההלוויה - משלב ההכנות, ההלוויה ושעות לאחר מכן. בנאום של נועה הנכדה, מדינה שלמה בכתה. בכלל, לכולם היה נדמה שישראל תשנה את פניה לנצח לאחר הרצח. אבל כמעט כלום לא השתנה. התיעוב בין שמאל לימין, בעיקר בין תומכי נתניהו למתנגדיו, הלך וגבר.
אגב, הסקרים שלאחר רצח רבין לימדו שאם הבחירות היו נערכות מיד, פרס היה מביס בגדול את מועמד הליכוד בנימין נתניהו. פרס סירב. הוא רצה להמתין לבחירות ב-1996 והפסיד לנתניהו. נתניהו קיבל 50.49 אחוזים. פרס קיבל 49.51 אחוזים. פער של פחות מ-30 אלף קולות.
ההפסד הזה של פרס, ממשיכו ויורשו של רבין, למרות הרצח, למרות הטראומה הנוראית, היו גם תולדה של אותם ימים - מהרצח ב-4 בנובמבר 1995 ליום הבחירות ב-29 במאי 1996. באותה חצי שנה בין הרצח לבחירות הצליח גוש נתניהו להתאושש. הרבה בגלל התחושה, כפי שרבים מהם ביטאו, שהם מרגישים שמאשימים אותם ברצח. חובשי כיפות סרוגות סיפרו שזורקים להם הערות ברחוב בגלל הרוצח יגאל עמיר, מאשימים אותם שהם שייכים למחנה של הרוצח.
אחד מהם, אז מבכירי הציונות הדתית, סיפר השבוע: "רציתי להתאבל כמו כל עם ישראל על רצח ראש הממשלה של כולנו, והרגשנו שלא רוצים אותנו. שאנחנו דחויים. ההערות ברחוב, האצבעות המאשימות, מבטי הזעם, היו נוראיים. כמעט כל חובש כיפה הרגיש את זה. יגאל עמיר הרוצח גרם לציבור שלם לזעם מטורף נגד כולנו. והתחושה הזו יצרה, בשקט רב, כמעט מתחת לרדאר, לזעם נגדי. לסוג של התעוררות מההלם עד לניצחון של נתניהו שהדהים את כולם. כי לאחר הרצח, בעיקר בשל ההאשמות שהוטחו אז בנתניהו כמי שליבה והסית נגד רבין, היתה תחושה שהרצח קבר אותו פוליטית. אבל ההרגשה של רבים במחנה הימין, כי מאשימים את כולנו, היתה המנוע הגדול שהביא לניצחון נתניהו".
בשנים שחלפו ראשי הימין טענו כי אינם מוזמנים לעצרת לזכר רבין בכיכר. טענו שגם כשביקשו הודיעו להם שאין צורך. שיישארו בבית. הזיכרון היה אז טרי, ימי הזיכרון בשנים הראשונות שלאחר הרצח הפכו ליום אבל לאומי.
נתניהו תיעב את ימי הזיכרון האלה. בעיקר את הטקס הממלכתי בהר הרצל. בני משפחת רבין האשימו אותו שנה אחר שנה בראיונות ובטקס עצמו כמי שהסית נגד רבין. נתניהו ישב בטקסים בהר הרצל ובכנסת ושנא כל שניה. הוא המשיך להגיע מדי שנה אך ניכר שנמאס לו. מקורביו טענו שבני משפחת רבין הפכו אותו לשק החבטות שלהם. בשנת 2023, החליט נתניהו שזהו. הוא מחרים את הטקס הממלכתי בהר הרצל, טקס שמארגן משרד ראש הממשלה, בטענה "שהפך לטקס פוליטי". מאז הוא מסתפק בטקס האזכרה בכנסת.
אפשר להניח שהוא התלבט שנים לפני שהחליט להחרים. לפני 20, 25 שנים לא היה מעז להחרים. באותם ימים זה היה טקס חצי מקודש. קונצנזוס מוחלט. המדינה כמעט עצרה מלכת. בשנים האחרונות זה כבר לא כך. הזיכרון קצת התפוגג, קם דור צעיר שלא ידע את יוסף, נתניהו כבר הרגיש חזק ובטוח יותר להחרים את הטקס בהר הרצל שהוא כל כך שונא. הוא לא רוצה לשמוע יותר את בני משפחת רבין מטיחים בו האשמות קשות. השנה החליט יו"ר הכנסת, היו"ר הכי פוליטי שהיה כאן, יו"ר חצי כנסת, כפי שכינה אותו יאיר לפיד, אמיר אוחנה, לבטל גם הוא את השתתפותו בטקס הממלכתי בהר הרצל. יש עוד כמה חודשים פריימריז, לא מתאים לו להשתתף בעצרת ממלכתית לראש ממשלה שנרצח. חלילה יהיו כמה מתפקדי ליכוד שיכעסו שהלך ל"אזכרה של שמאלנים".
אז בעצרת השנה ישתתפו רק אנשי ציבור מהמרכז-שמאל. יאיר לפיד, גדי איזנקוט, יאיר גולן וציפי לבני.
אזכרה לחצי עם. הימין כבר לא שם. חלק כי נמאס להם להיות אשם, השאר די שכחו. מבחינתם יש דברים דחופים יותר מללכת לאזכרה של ראש ממשלה שנרצח.