"יש פה מחבלים. היה פה אירוע לפני פחות משבוע. חווינו הנחות מטענים", אמר אחד הקצינים מחטיבת כפיר רגע לפני שחצינו את הגבול, והוסיף לדריכות מעט מתח. "אם קורה משהו בדרך - כל אירוע, ירי, מטען, כל דבר - נשארים בתוך הכלי. הלוחמים פורקים וישמרו עליכם. לא יורדים בשום צורה".
מרגע שג'יפ ההאמר של חטיבת כפיר חצה את גדר הגבול ועד שהגענו אל המוצב הקדמי העמוק ביותר ברצועת עזה, מול הקסבה של חאן יונס - טווח של כ־6.5 קילומטר - חלפו יותר מ-25 דקות נסיעה. כביש ארוך ומתפתל חוצה שטח עצום, הרוס לחלוטין, שאף ענן אבק סמיך לא מצליח להסתיר. לא את כיפת המסגד שנפלה על צידה מפיצוץ אדיר, לא את האצטדיון שלא נותר ממנו זכר, ועד לנגביסט בעמדה הקדמית בג'יפ, שסופג את כל הרוח והשמש בפניו ודרוך לכל התפתחות.
אחרי כמה פניות ימינה ושמאלה בתוך השטח הצפוף של בני סוהילה, נכנס הכוח למתחם של בתים פלסטיניים מאובטחים. כתובות גרפיטי מעטרות את הקירות, אך המרגשות מכולן הן אלה של אבות מילואימניקים לבנים ובנות חיילים בשטח. ככה זה כשמדינה שלמה מגויסת.
את כל המתחם הבנוי שנכבש על ידי לוחמי חטיבת כפיר מקיפים בולדרים וסוללות עפר, גדרות תיל, עמדות תצפית, צלפים, מאבטחים וזמזום בלתי פוסק של רחפני תצפית. על הקצה הדרומי של גג הבית עמד רס"ן ד' (29), סגן מפקד סיירת חרוב בחודשיים האחרונים, לאחר שלוש שנות לימודים. הוא מספר שהוא מתגורר בהרצליה והצליח לשמר זוגיות כבר כמעט שלוש שנים. על ההצעה הוא "עובד", אבל ברקע נשמעו הערות ביניים מאחד הקצינים שציין שהיא חייבת להסכים.
ד', מאובזר בציוד צבאי איכותי מכף רגל ועד ראש, כולל אמצעי ראיית לילה לראשו, נזכר בקרבות שלפני הפסקת האש: "היו לי הרבה אירועים מורכבים. הבולטים היו בשג'אעיה. כמעט כל יום היתקלות בצבע. אתה אולי זוכר את הסרטון של הלוחם מיחידת יהל"ם במבנה שמחסל שני מחבלים? אני פיניתי אותו, את הלוחם. זה היה אצלנו. מבחינתנו זו הייתה עוד היתקלות סטנדרטית, אבל היא יצאה לתקשורת כהיתקלות מטורפת. למה? כי היה לה סרטון. היו לנו כמה כאלה תוך שבועיים. החוויות שם היו הכי מטורפות. כמו שיגור טיל נ"ט מ־15 מטרים על דחפור".
המציאות בשטח הפלסטיני השתנתה מאז, בעקבות כניסת הפסקת האש - אף שכל רגע נשמעים פיצוצים מתקיפות, מהפעלת חומרי חבלה להרס מנהרות ואפילו מירי מקלעים. "המשימה השתנתה. יש פה הרבה פעילות. חלק ממנה ייחודי ואי אפשר לדבר עליו, אבל נגיד שמטפלים במחבלים במרחב, והשאר כוללים סיורים, מארבים, תצפיות", סיפר רס"ן ד'. "יש פה הרבה פעולות לאיתור תשתיות והשמדתן תוך כדי הפסקת האש. אנחנו גם סוגרים מעגלים על מחבלים עם רחפנים".
הפעולות הבולטות באופק הן משאיות שמעבירות סיוע הומניטרי למוקדי האזורים הפלסטיניים שבשליטת חמאס, ומהעבר השני - כוחות צה"ל מאבטחים את ה"קו הצהוב" ומסמנים אותו בקוביות בטון ובשלטים צהובים. אחד הקצינים בשטח הסביר: "בהתחלה חמאס ראה קו על המפה, אחר כך הוא ראה שלט, ואחר כך אולי הוא רואה קוביית בטון. הוא מתחרפן מזה. הוא מאוד חושש שזה קו גבול קבוע. זה מנוף לחץ מטורף עליו. ברור שהוא רוצה לעצור את זה, אבל מהצד השני יש לו אתגר פנימי - לשלוט מחדש ברצועת עזה".
רס"ן ד' מדבר בביטחון, ולא נראה שהוא בורר את מילותיו: "יש פה לוחמים עם רעל בעיניים. דבר איתם. הם רוצים להמשיך כמה שצריך ומה שצריך עד שנשמיד את הרוע הזה. אין פה שפיפות, להפך. יש פה לוחמים חזקים, כשירים למשימה".
מהמבנה הפלסטיני, שנראה כשייך למשפחה אמידה במיוחד, המשכנו בנסיעה על גבי ג'יפ ההאמר למבנה נוסף במרחב. האבזור של הלוחם השתנה ללא היכר מאז שהיה נהוג ב־7 באוקטובר: היקף מחסניות הכדורים גדל, ההקפדה על נשקים נקיים ותקינים למניעת מעצורים - במיוחד בשל הקרבה לים והלחות המזיקה - עלתה משמעותית. כמעט כל לוחם מצויד ברימונים, והתרגולים רבים. יש דגש על כוננות מתמדת ועל שימוש ברחפנים מסוגים שונים, כולל רחפני תקיפה.
"הכוננות בתודעה שלהם אחרי שנתיים של לחימה. הם כל הזמן חווים אויב. הם חוו את זה על בשרם, הם מאמינים באיום. הם חדים", אמר מפקד חטיבת כפיר, אל"ם אייל כהן, שנמצא עמוק בלחימה אך מקדיש קשב גם לעורף - להכשרת הלוחמים של החטיבה בבסיס האימונים החטיבתי. "איך עושים את זה? מציבים בבא"ח מפקד חזק, ובבית הספר של הסיירת מפקד חזק. הם גם נלחמו. מבחינתי זו ציונות. אני מתכוון לזה, ותהיה בטוח שכל היום יש לנו תקשורת. חשוב לי להדגיש שלא קיצרנו את תהליך ההכשרה. עמדנו בכל התכנים, גם בשיא הלחימה".
"לא לזלזל בהם"
אתגר פיקודי משמעותי בחטיבה הוא יצירת רצף של ניסיון קרבי. חלק מהלוחמים שחוו את הלחימה האינטנסיבית ביותר ב־7 באוקטובר ובתמרונים הראשונים כבר השתחררו מצה"ל, ובכל ארבעה חודשים מתגייסים מחזורים חדשים. "אנחנו מאוד מקפידים על העלייה שלהם לגדודים", אמר המח"ט, שישב בקומה השנייה של הבית הפלסטיני, וקיבל מדי רגע פתקים עם דיווחים על התרחשות במרחב. "יש פה מנגנון מאוד סדור, שכולל בתוכו את תהליך הכניסה שלהם למשימה. זה קורה בהדרגה, לא בבת אחת. אבל חשוב להדגיש שיש פה אירועים. חווינו התקפות על מגננים. אנחנו מוכנים לכל תרחיש, נכונים לכל משימה".
מאחורי גבו של המח"ט נכתבו על קירות הבית הפלסטיני תאריכים בכתב יד, עם דיווחים של לוחמים על שחרור חטופים. "עם כל הכאב והכישלון שהיה ב־7 באוקטובר, העובדה שחטיבת כפיר קפצה למרחב - לוחמים ומפקדים שהגיעו לאזור מבלי שיקראו להם, חלקם מהבית, בלי שאלה - זה מראה על ה־DNA של החטיבה, זה מראה על הרוח שלה", סיפר המח"ט והוסיף: "היו הרבה נקודות שיא לחטיבה במלחמה, מעבר לתמרון המורכב עצמו. למשל, המעורבות במבצע 'ארנון' לשחרור החטופים, הלחימה על מסדרון מורג, ופריצת צירים נוספים. כבר אי אפשר לערער - חטיבת כפיר לקחה חלק מרכזי במלחמה. המשימות שקיבלו הן הבעת אמון מוחלט ביכולות של החטיבה".
חלפו יותר משנתיים מאז פרצה המלחמה, וחמאס, שהיה בעבר צבא טרור מאורגן, כבר אינו מתפקד כמערכת צבאית סדורה של גדודים וחטיבות. "יש פה התנגדות. יש פה כל מיני התארגנויות. התפקיד שלנו הוא להבטיח שהיא לא תשוב ותשתקם כמערכת צבאית, כמערכת שיודעת לבצע תפקודים משמעותיים. לכן כל הזמן אנחנו צריכים להסיר את האיומים", אמר המח"ט. "יש פה חוליית מחבלים, ושם יש מחבל אחר. הם עדיין יודעים להתארגן בקבוצות שגדולות מחוליה בודדת, ואנחנו צריכים לא לזלזל בהם".
ביציאה מהבית הפלסטיני המתינו כמה לוחמים על גבי ג'יפ, בכוננות לכל התפתחות. א', לוחם בגדוד דוכיפת, שנולד בנווה דקלים שבגוש קטיף ועבר להתגורר בשדרות לאחר ההתנתקות, סיפר: "הייתי בבית חנון, בבית לאהיה, בעזה ובחאן יונס. הכי קשה הייתה הלחימה בעיר עזה. היה שם חרא. מלא פודרה (אבק - א"ב). הרבה יותר איומים. רוב הנסיעות בעיקר בלילה. הרבה טילי נ"ט. מרגישים ושומעים כל הזמן ירי ולחימה".
י', אחד הלוחמים שישב באמצע הג'יפ, נזכר בפיצוצים שלא ישכח כל חייו: "זו הייתה נסיעת לילה. שומרים על מרווח. התפוצץ מטען בין ההאמר הראשון לשני - מטען בשליטה מרחוק, כאילו. אם זו הייתה נסיעת לילה, השני בטוח היה עולה על המטען, כי המחבל היה מדייק את ההפעלה, כי בלילה זו נסיעה יותר צפופה. אחר כך אנחנו רואים את הסרטון של המטען באינסטגרם שהמחבלים העלו. אתה קולט?".
א', לוחם נוסף, שמשפחתו התפנתה משלומי בצל המלחמה עם חיזבאללה ועברה לחיפה, סיפר: "התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שקיבלתי שיבוץ לחטיבת כפיר. הוא שאל אותי: 'מה זה?' - כי הוא היה בנח"ל מוצנח. הוא אמר לי, 'תן לי לבדוק קצת עם חברים'. הוא חזר אליי ואמר: 'תשמע, מדובר בחטיבה חדשה, אומרים עליה דברים טובים, שהיא מתפתחת יפה'. אני מאוד מרוצה ממה שאני עושה פה, מהחטיבה ומהחברים שהכרתי. אין הבדל בינינו לגולני, לגבעתי או לנח"ל. ההבדל היחיד הוא הנגמ"שים".
הקצינים הצעירים בשטח מתגאים בשילוב הפעילות עם חיל האוויר ובעובדה שהם נמצאים בקשר ישיר עם טייסי קרב. "תשמע, זו עוצמה. לדעת שיש מעליך מטוס קרב שאתה מעביר לו נ"צ (נקודת ציון), והוא מוריד חצי טון על מחבלים שמאיימים עליך. אם אתה מאזין לקשר של החטיבה, אתה שומע כל היום את הדיווחים. אתה רואה את הלוחמים האלה עם הציוד על הגב? הם חזרו ממארב. עוד מעט ייצא סיור באזור הקו הצהוב. יש פה כל היום פעילות. ואם אתה לא בפעילות - אתה בכוננות או במנוחה מוגדרת של שמונה שעות".
הבית הפלסטיני שאליו עברנו מעוטר בקשתות ובשיש איטלקי. בכל מפלס יש לוחמים, ולפחות אחד מהם מתצפת דרך החלונות אל המרחב. "תראה את הארוחות שאנחנו מכינים כאן," הציג אחד הלוחמים תמונות מהטלפון הסלולרי שלו. "עד שהאוכל מגיע לכאן מישראל הוא כבר לא משהו. אז כשאפשר אנחנו מכינים אוכל. מאלתרים. מגוונים. מדי פעם מכניסים לנו מקלחות חמות. מתרגלים. עשו לנו מעין ריענון".
אחד האתגרים הגדולים ביותר היה המעבר מלחימה עצימה להפסקת אש, ולאחר מכן לשימור שגרה. זה התחיל ביצירת סדר ומשמעת - הכוללים אימוני כושר, מסדרים, וניקיון - גם במקומות שבהם לצד הלוחמים משוטטים כלבים עזובים.
"אנחנו קמים כל בוקר בשעה 05:30 בערך, לכוננות עם שחר. כולם מתעוררים - וסטים, נעליים, נשקים. מקפידים על המעבר בין לילה ליום והפוך, דרוכים לכל תרחיש. אני רוצה להגיד לך משהו: תסתכל על הלוחמים האלה. יחידת הניוד של כפיר. כשנכנסים לאזור לוחמים משייטת 13, סיירת מטכ"ל, יהל"ם ויחידות אחרות לפעולות כאלה ואחרות - מי מכניס אותם? אנחנו. סומכים עלינו. אנחנו מקצועיים ומדויקים. מכירים את השטח מהר מאוד, בעל פה. תבחר ציר - אני אעצום עיניים ואגיד לך מתי יש בור ומתי יש עיקול חד. גם בלילה. גם כשעברנו את ההתקפה על המגנן - זה היה אירוע מאוד מורכב - הגבנו מהר. אני סומך על הלוחמים איתי במאה אחוז. היינו מגנן ליד, קפצנו לשם. החילוץ היה הסיפור. כולם נכנסו לרבאק. וואלה, אני גאה במה שעשינו שם".