"אני אחטוף אותך": המלחמה אולי נגמרה, אבל הילדים כבר נשרטו

למרות שמדובר בתקופה של סיום מלחמת 'חרבות ברזל', ויש שיגידו גם בין המלחמות, עבור ילדים רבים בישראל המציאות עדיין רחוקה מלהיות שגרתית. "ילדים בני ארבע וחמש גדלו לתוך רצף של אזעקות, מקלטים וחוסר ודאות", אומרת נויה בוטון, פסיכותרפיסטית ומטפלת משפחתית באל"י, האגודה להגנת הילד.

לדבריה, עבור ילדים שחוו כבר שנתיים של מתיחות ביטחונית, קשה להבין שהמלחמה הסתיימה. "זה כל מה שהם מכירים, הם לא עושים את התרגום הזה של 'עכשיו הכול נגמר'. מבחינתם האיום עדיין כאן".

בוטון מתארת שינוי משמעותי באופי המשחקים של הילדים, המושפעים מהמלחמה שחוו: "יש הרבה יותר אגרסיה, משחקים עם מילים כמו 'אני אחטוף אותך', 'אני אהרוג אותך'. גם אם הם לא מבינים לגמרי את המשמעות, הלקסיקון הזה נכנס פנימה".

לדבריה, גם כשההורים מנסים לגונן ולא לחשוף את הילדים לחדשות, המושגים סביב החטופים, המלחמה והאזעקות מחלחלים דרך הרחוב, הגן והשיח הציבורי. "המילה 'חטופים' מאוד מאיימת עליהם, גם כשהם שומעים 'החטופים חזרו', היא מעוררת פחד. חטופים זה כוח, זה סכנה, זה משהו חזק מהם".

הפתרון, לדבריה, עובר דרך ההורים. "כשאנחנו אומרים לילד 'אנחנו פה איתך, אתה עכשיו במקום בטוח' זה יוצר עוגן בתוך אי-הוודאות", מסבירה בוטון. היא מדגישה כי טיפול רגשי בילדים בתקופה כזו לא תמיד חייב להתחיל בחדר הטיפול, ולעיתים הדרכה נכונה להורים מספיקה כדי לשקם תחושת ביטחון. "בסוף, הילדים מתבוננים בהורים. אם הם מתפקדים, רגועים ומקרינים שליטה, זה הופך להיות מודל של חוסן אמיתי עבורם".

בימים אלה, דותן קרימר, מנכ"ל "טיפולי - החברה להתפתחות הילד", מוביל יוזמה מערכתית חדשה לשיקום רגשי של ילדי ישראל אחרי המלחמה: "בישראל אין באמת יום שאחרי. אבל אם נחכה לרגע שבו לא תהיה מלחמה - לעולם לא נתחיל לטפל בילדים", הוא אומר לוואלה.

לאחר שנתיים של אזעקות, חוסר ודאות ומראות קשים, דותן קרימר, מנכ"ל "טיפולי, החברה להתפתחות הילד", מציג תוכנית לאומית חדשה בשם "היום שאחרי", שמטרתה להעניק מענה רגשי לילדים שחוו את תקופת המלחמה וכבר נעשתה פנייה למשרד הבריאות בנושא.

לדבריו, "יש בישראל מאות אלפי ילדים שחוו טראומה בדרגות שונות, גם אם לא גרו בעוטף או בדרום הארץ. הם שמעו אזעקות, ראו תמונות קשות, טילים נפלו בקרבתם או על בתיהם, חוו חרדה אצל ההורים. כולנו חווינו את זה, אפילו הילדים בבית שלי".

קרימר מדגיש כי בישראל אין כיום תוכנית חירום כוללת לילדים אחרי מלחמות: "יש מענים נקודתיים, ברשויות או בביטוח לאומי, אבל אין תוכנית לאומית שמסתכלת על המציאות בעיניים ואומרת - כל ילדי ישראל חוו טראומה, וצריך לטפל בזה".

התוכנית נועדה ליצור שינוי מערכתי - החל מאיתור מוקדם של מצוקה ועד למענה טיפולי מותאם. "המטרה הראשונה היא לייצר מנגנון איתור," מסביר קרימר, "עם כלים דיגיטליים, שאלוני סינון והדרכות שיאפשרו לזהות ילדים במצוקה גם כשההורים או הצוותים לא שמים לב".

לאחר האיתור, התוכנית מציעה 'מענה רך'- שיחות, סדנאות, והדרכות להורים. "אנחנו לא מדברים עדיין על טיפול פסיכולוגי", הוא מדגיש, "אלא על כלים פשוטים שעוזרים לילד לדבר, להבין ולהירגע. מי שיזדקק למענה עמוק יותר, יקבל אותו בהמשך".

לדבריו, אחת הבעיות המרכזיות היא עומס במערך המטפלים: "אין מספיק אנשי מקצוע שמיומנים בטראומה ובחרדה. לכן אנחנו רוצים להכשיר עוד מטפלים בתחום ה-CBT ולחזק את הקהילה כולה ביכולת לזהות ולטפל מוקדם".

קרימר מסביר שההחלטה לקרוא לתוכנית "היום שאחרי" נובעת מתחושת דחיפות לאומית. "בישראל אין באמת יום שאחרי המלחמה. תמיד יש משהו. אבל אם נחכה לרגע שבו לא תהיה מלחמה, לעולם לא נתחיל לטפל בילדים", הוא אומר.

לדבריו, דווקא עכשיו, אחרי שנתיים של מתיחות בלתי פוסקת, זה הזמן לטפל: "כולנו מלקקים את הפצעים. זה הזמן לחשוף אותם, לדבר עליהם, ולנסות לרפא. אני לא זוכר תקופה שבה לא היה משהו. מאז שנולדתי תמיד יש אזעקות, טפטופים, מתחים. אבל הילדים שלנו לא צריכים לדעת את זה. הם צריכים לשמוע שנגמרה המלחמה, שניצחנו, שחזרנו לשגרה".

קרימר מאמין שהשפה עצמה היא כלי טיפולי: "אני מאמין שמילים יוצרות מציאות. רק אמירה פשוטה - 'נגמרה המלחמה' - יכולה לשנות לילד את התחושה הפנימית שלו. כשאומרים לו שהכול נגמר, הוא נרגע, גם אם במציאות עדיין יש מתחים".

לדבריו, בשנים האחרונות הילדים שומעים יותר מדי על "מלחמה" גם כשהיא לא באמת מתנהלת. "הילדים שלנו חיים בהרגשה תמידית של מלחמה, גם כשבאיזורים רבים בישראל לא תמיד נשמעו אזעקות. ילד לא צריך לדעת שישראל תמיד נלחמת. הוא צריך לדעת שכרגע - הכול בסדר".

"אם אנחנו נכנסנו מתחת לאלונקה, הילדים נכנסו מתחת לאלונקה כפולה. הם סופגים את המציאות בלי להבין אותה, ובלי שמישהו יסביר להם באמת". הוא מתאר ילדים שנצמדים יותר להורים, מסרבים לצאת מהבית או חוזרים להרגלים ישנים, ביטויים של רגרסיה רגשית. "אנחנו רואים את זה גם בחינוך המיוחד וגם בחינוך הרגיל - חרדות, בעיות שינה, התנהגויות חדשות. אבל רוב הילדים בכלל לא מאובחנים, כי ההורים לא תמיד מבינים שזו תגובה למלחמה".

ליבי בגנו-סימון, מנתחת התנהגות ואמא לשני ילדים על הרצף האוטיסטי ורכזת טיפול ב"טיפולי", מתארת מציאות רגשית מורכבת במיוחד שבה גדלים כיום ילדים, ובעיקר ילדים עם צרכים מיוחדים. לדבריה, "הם חיים כבר שנתיים בתוך אווירה מלחמתית, וזה כל מה שהם מכירים". בעוד שהמבוגרים מבדילים בין "מלחמה" ל"הפסקת אש", הילדים, במיוחד בגיל הרך, מתקשים לעשות את ההפרדה הזו.

לדבריה, עצם השימוש במילה "חטופים" מעורר אצלם פחד עז, גם כאשר אומרים להם ש"החטופים חזרו", משום שהמושג עצמו מגלם בעיניהם סכנה, כוחנות ולקיחה בכוח.

בגנו־סימון מציינת עלייה ניכרת בתגובות של תוקפנות וביטויי חרדה אצל ילדים, המתפרצים לעיתים כלפי ההורים או במסגרת המשחק. "שומעים יותר 'אני אהרוג אותך', 'אני אחטוף אותך' - אלו ביטויים שחדרו לשפה ולדמיון של הילדים", היא אומרת. לדבריה, במשחקי הדמיון ניכרת השפעה ישירה של השיח הציבורי - ילדים משחקים ב"אזעקה", "מקלט" או "מלחמה", ולעיתים אף מדמים סצנות של פחד ובריחה. גם הקושי בפרידה מההורים גבר, ובמיוחד בקרב ילדים צעירים שמתקשים לעזוב סביבה מוכרת, אפילו לסבא וסבתא או לחברים.

לצד הקושי, בגנו-סימון מדגישה כי החוסן של הילדים תלוי במידה רבה בהתנהלות המבוגרים סביבם. "הילדים מתבוננים בהורים שלהם ולומדים מהם איך להגיב למצבי לחץ", היא אומרת. לדבריה, הדרכת הורים מקצועית יכולה לעיתים להועיל לא פחות מטיפול רגשי ישיר בילד, שכן היא מאפשרת להורה להבין את ההתנהגות כתגובה רגשית ולא כ"בעיה". עם זאת, היא מזהירה כי "המדינה תתקשה לעמוד בביקוש העצום לשירותי טיפול", ומציינת כי יש לנסות ליצור תחושת ביטחון אמיתית גם אם זמנית באמצעות תקשורת רגועה, חיזוק תחושת השייכות והסבר מותאם גיל שיסייע לילדים לסדר לעצמם את "הסיפור הפנימי" של התקופה.

ד"ר אשר ולר, פסיכיאטר ילדים ונוער והמנהל המקצועי של מרפאת הנוער במרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש (ICA), מתאר תמונה מורכבת של בני הנוער בתקופה שלאחר המלחמה. לדבריו, החברה הישראלית חווה "משבר ארוך-טווח" שעדיין לא ניתן להעריך את עומקו. הוא מסביר כי בעתות חירום, רבים מהצעירים מתגייסים רגשית ופועלים מתוך הישרדות או תחושת שליחות, אך כאשר המציאות שוקעת והלחץ הראשוני חולף מתחילות לצוף הטראומות, החרדות והקשיים שנדחקו הצידה. "מה שנדחק למחסן הרגשי חוזר ומתפרץ כשהשגרה חוזרת", ומכאן נובעת העלייה שהוא רואה במרפאה במקרים של מצוקה נפשית, דיכאון, חרדה ואף שימוש בחומרים ממכרים בקרב בני נוער.

ולר מדגיש כי ההתמודדות הנפשית של הנוער מושפעת מאוד מהיכולת של החברה והמערכת להאיר את הקושי ולא להשאירו בצל. "הדבר הגרוע ביותר הוא להישאר לבד עם הכאב", הוא אומר, ומסביר כי דווקא שיח פתוח, מענה מהיר ותמיכה מערכתית יכולים למנוע החמרה.

לדבריו, מי שמשתמש באלכוהול או בסמים כדי "להשקיט סערה פנימית" מצוי בסיכון גבוה להתמכרות, ולכן יש חשיבות עליונה לזיהוי מוקדם וליצירת נגישות לטיפול. עם זאת, ולר שומר על אופטימיות זהירה: "אם החברה תדע להציף את הקשיים, לדבר עליהם ולטפל בהם בזמן, ניתן יהיה להפוך את הטראומה הקולקטיבית למנוע של חוסן וצמיחה".