ביום חמישי הקרוב, מנער ועד זקן, מ'העדה החרדית' האנטי-ציונית ועד לתלמידי הרב לייבל - הגורס כי על הציבור החרדי להיות 'חלק אינטגרלי מעם ישראל ומהמדינה' - כלל הגברים המשתייכים לעולם החרדי ישימו את פעמיהם להפגנת ענק שתתכנס בירושלים תחת הכותרת 'זעקת התורה - מעמד רבבות אלפי ישראל נגד רדיפת לומדי התורה בארץ הקודש'.
הלחצים לקיום הפגנה זו הופעלו זה מכבר על גדולי התורה הליטאיים מצד אדמו"רים חסידיים שונים. אולם, עד עתה בחרו הרבנים הליטאיים להימנע מצעדים שעשויים להחריף את המאבק ולקרוע את החבל. הקש ששבר את גב הגמל והוביל להחלטה על כינוס ההפגנה היו כמה מעצרים של בחורי ישיבה סטנדרטיים, שבוצעו לאחרונה בביתם. זהו צעד שנתפס אצל הרבנים החרדים כ'קזוס בלי' (הכרזת מלחמה) מצד הרשויות, וככזה שלא יכול לעבור בשתיקה, ולכן כלל הזרמים החרדים התאחדו בקריאה אל הדגל.
הפגנות חרדים היו כאן מאז ומעולם. לא, זה לא רק נדמה, אלא זו עובדה היסטורית של ממש. הפגנת ההמונים החרדית הראשונה במדינת ישראל התקיימה כבר בשבת, י"ט בסיוון תש"ח, 26 ביוני 1948 - כלומר כחודש וחצי אחרי הכרזת בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
לבד מההפגנות בנושא השבת, שליוו את ירושלים לאורך המאה העשרים (כמו המאבק על פתיחת קולנוע אדיסון בשבת, הפגנות כביש רמות בשנות ה-80, ומהומות כביש בר אילן בשנות ה-90), ידעה המדינה הפגנות חרדיות רבות, חלקן סוערות. אולם לבד מקומץ הפגנות שסחפו המונים מכל הזרמים החרדיים (בעיקר על חילול קברים אך גם הפגנות נוספות, כהפגנות התמיכה בבני ישיבה שהציתו את החנות לאביזרי מין 'ארוס' בשנות ה-70 ועוד), רוב ההפגנות לאורך השנים נערכו בעיקר על ידי הקבוצה החרדית הקיצונית "נטורי קרתא", ורק לעיתים רחוקות הצטרפו אליה זרמים נוספים.
קו פרשת המים של ההפגנות החרדיות עובר ב-14 בפברואר 1999, בהפגנת הענק נגד בית המשפט העליון. הדעות אודות מספר המשתתפים המדויק חלוקות, הממעיטים מעריכים את מספרם בכ-250 אלף, אחרים גורסים כי היו שם כחצי מיליון מפגינים, אולם כולם מסכימים שהייתה זו אחת ההפגנות הגדולות ביותר שראתה מדינת ישראל. ברקע ההפגנה עמדו כמה פסיקות של בית המשפט העליון שנתפסו כמשנות את ה"סטטוס קוו" בנושא דת ומדינה. הפסיקות נגעו למעמד בתי הדין הרבניים, לחיוב על מועצות דתיות לאפשר לנציגי זרמים שאינם אורתודוקסים להימנות על שורותיהן. וכמובן, גם "בג"ץ רובינשטיין" שניתן פחות מחודשיים לפני ההפגנה (9 לדצמבר 1998), וקבע שההסדר שהעניק פטור גורף לבחורי ישיבות אינו חוקי, ושיש לחוקק חוק חדש שיסדיר את העניין תוך שנה.
הפגנת הענק הבאה התרחשה עשור וחצי מאוחר יותר, ב-2 במרץ 2014, על רקע דיוני חוק הגיוס. ועדת שקד דנה בהצעה להגדיר יעדי גיוס שנתיים, ובהטלת סנקציות כלכליות ופליליות במקרה של אי-עמידה בהם. בעקבות כך הכריעו הרבנים שיש לצאת להפגנת ענק שאורגנה תחת השם "עצרת המיליון". על פי הערכות המשטרה, השתתפו בה כ-300 אלף איש, אולם לטענת המארגנים היו בה יותר מחצי מיליון איש.
המוטיבציה שעמדה בבסיס שתי הפגנות הענק הקודמות הייתה, ככל הנראה, הניסיון להשפיע על דעת הקהל הכללית ולהוביל לשינוי חברתי באמצעות מפגני הענק. אולם נדמה שההפגנה המתוכננת ביום חמישי שעוד טרם קיומה, זוכה לכינוי "הפגנת המיליון", מונעת מסיבות אחרות. הפעם נראה שהסיבה המרכזית לקיום ההפגנה היא דווקא פנים-חרדית.
סוציולוגים מסבירים כי לבד מהניסיון להשפיע על דעת הקהל ולהניע שינויים חברתיים, מטרתן של הפגנות בכלל והפגנות ענק בפרט, הינה להבנות את הזהות של הפרט וליצור הזדהות עמוקה עם הקבוצה ומטרותיה.
דרך החיים החרדית נמצאת בשנים האחרונות תחת איום של שינוי. המלחמה השפיעה עמוקות על דעת הקהל בישראל והפטור מגיוס אינו נתפס עוד כ"זכות" חרדית. גם בקרב הצעירים החרדים הורגשה, בעיקר בתחילת המלחמה, אי נוחות מסוימת בדבר תפקידם ומיקומם. תקציבים נשללו ואף תהליכי גיוס החלו 'לנגוס', בינתיים בפירורים בלבד, אפילו בישיבות מובחרות. ההנהגה החרדית אינה מצליחה לספק את הסחורה לבוחריה, להעביר חוק פטוֹר ולשמר תקציבים. זרמים חרדיים שונים חלוקים על שיטת הפעולה הנכונה ומתקשים לגבש חזית אחידה. על רקע כל זאת, גדל הצורך במעמד אדיר רושם שיאחד את השורות ויחזק את הגאווה וההזדהות של הפרט החרדי עם הקבוצה וערכיה, הזדהות שכאמור הלכה ונשחקה לנוכח האירועים והלחצים.
ביום חמישי יפגינו החרדים נגד "רדיפת לומדי התורה", אבל למעשה הם יפגינו בעד הזכות להישאר קהילה נבדלת בעולם שדורש השתלבות. הם יפגינו בעד תחושת זהות שמתחילה להיסדק. כמו תמיד, ההפגנה איננה רק מחאה - היא גם טקס של שייכות. "זעקת התורה" שתישמע ברחובות ירושלים תישמע אולי כפנייה לשלטון, אך תהדהד עמוק יותר כלפי פנים: ניסיון אחרון ללכד את העולם החרדי סביב השאלה מי אנחנו - לפני שהעולם שבחוץ ישיב עליה במקומנו.
הכותב הוא חוקר בתוכנית החברה החרדית בישראל במכון הישראלי לדמוקרטיה