חוסר ביטחון, ציפייה לירייה הבאה, חשיבה קדחתנית אם בחרו נכון כשפנו ימינה או שמאלה ברחוב מגוריהם. בעוד היריות מהדהדות סביבם. איך בני נוער מהחברה הערבית אמורים להתייצב הבוקר בבתי הספר, כאילו לא אירע דבר? הרצח של מוחמד מרזוק, נער בן 17, אמש בכותלי בית הספר לא נותן ואינו יכול לתת מנוח.
האם הירייה שנשמעה עכשיו קשורה למישהו שהם מכירים? מי הפעם - חבר, דוד, שכן? השאלה הזו מרחפת באוויר כל יום כל היום וממררת את חייהם. נערים ונערות נמנעים מהגעה למקומות מסוימים, שהם מעריכים כמסוכנים יותר מאחרים, ומגבילים את תנועתם לשעות האור. הם כל הזמן בודקים אם כולם בסדר, מצלצלים לבני המשפחה שוב ושוב מהרגע בו הם יוצאים מהבית. הצורך להיזהר בכל צעד ושעל מעמיס על כתפיהם הצעירות עומס רגשי לא סביר, השוחק את שמחת החיים שלהם.
אני חושבת על אלפי הנערות והנערים שאני פוגשת בשנה במסגרת תפקידי כמנהלת תוכניות חינוך בגבעת חביבה, איזו תחושה יש להם כעת? אמרנו להם שהם מוגנים בבית הספר, שהמרחב החינוכי שומר ומגן עליהם. ואילו עכשיו ברור שגם הטריטוריה הזו נפרצה, פגיעה וחשופה.
הרצח של מוחמד מרזוק, וחשוב שנחזור שוב ושוב על שמו, מחזיר אותי לטאהר. אני רוצה לדבר עליו כי אף אחד אחר לא ידבר עליו. טאהר, בן 16 מיפיע, סיפר לי על בן דודו שנרצח בדם קר, ככה סתם, באור יום. העבריין שנטל את חיי הנער ביקש "להעביר מסר" למישהו אי שם ולאותת שהוא יכול להגיע לכל מקום. "מאז הרצח אני לא ישן טוב", אמר לי טאהר. "אני לא מפסיק לחשוב מה הילד הזה יכול היה להשיג בחיים שלו אם לא היו פוגעים בו".
טאהר ישב במעגל בו השתתפו צעירים יהודים וערבים, שנפגשו בפעם הראשונה בחייהם עם בני גילם מהחברה האחרת, ודיבר מדם ליבו. העיניים שלו הבריקו והידיים רעדו, הוא ביקש מקבוצת הצעירים היהודים לכאוב את כאבו ולדרוש בשמו צדק. הצעירים היהודים לא ידעו איך להגיב, המציאות שתיאר טאהר רחוקה מהם שנות אור.
נכון להיום, מספר בלתי נתפס של 211 ערבים וערביות נרצחו מתחילת השנה בחברה הערבית, לפי יוזמות אברהם. האלימות והפשיעה חודרות עמוק לתוך עולמם הרגשי של בני נוער ערבים, שמגיעים אלינו כדי להשתתף בפעילות חינוכית. הפחד שלהם לא מתעורר רק כשמספרים בחדשות על עוד נרצח, אלא נוכח כל הזמן. הוא מעצב את אורח החיים שלהם ומכתיב את בחירותיהם.
אי-האמון הגובר לא מאפשר לערבים לבנות קשרים חברתיים בריאים, והורים רק מלבים את החרדות כשהם מנחים את ילדיהם לשתוק, לא ליצור קשר עין עם זרים, ללכת מהר, לא לשאול שאלות אם רואים משהו מוזר ברחוב, לא למשוך אש. בני נוער לא מצליחים להתרכז בלימודים, בתחביבים, בפיתוח קשרים חברתיים או בגיבוש זהותם, כי הם עסוקים בהערכת סיכונים וחיים בהרגשה שזו יומם האחרון.
כשהם מגיעים לגבעת חביבה, לאחת התוכניות המציעות להם להכיר צעירים בני גילם מהחברה היהודית, הם מתקשים למצוא שפה משותפת עם צעירים שלא מכירים ולא מבינים עם מה הנוער הערבי מתמודד. לפעמים ההורים, שהתרגלו למנוע מהילדים פעילות מחוץ לבית, מתנגדים להשתתפות בתוכניות כי הם חוששים שהילדים יפתחו "תיאבון" לנוע ולדבר. גם הנסיעות בין היישובים נתפסות בעיניהם מסוכנות ובצדק.
בכל מפגש משותף הצעירים הערבים נשאלים איך הם מתמודדים עם הרציחות? "הם יורים בכולם, גם במי שבכלל לא קשור לעולם הזה", הם אומרים, ו"איך יכול להיות שמדינה עם מודיעין מפותח לא עוצרת רוצחים באור יום?". הם לא מוכנים להשלים עם המצב ולהמשיך לשלם בשתיקה.
הפשיעה והאלימות היא פצע מדמם בלבה של החברה הישראלית, המסבה מבט מהמתרחש ומפקירה לגורלם 20% מאזרחיה. עלינו, אנשי החינוך לעמוד בחזית המאבק על זכותה של החברה הערבית לביטחון, מוגנות, למידה, חופש תנועה, הגשמה עצמית וחיים. מוחמד, טאהר ורבבות צעירים כמוהם סומכים עלינו שנחזיר להם את הביטחון האישי ואת הילדות לה הם ראויים.
הכותבת היא מנהלת מחלקת החינוך בגבעת חביבה