מי שהתבוננו לאחרונה בתמונות מישיבות חגיגיות בכנסת, ברשימת ראשי המפלגות המתכוונים להתמודד בבחירות הבאות או במנהיגים שהתכנסו באמצע החודש בשארם א-שייח', יכלו להבחין בפערים בין דתות, תפיסות עולם ונקודות מבט שונות, אבל גם בדמיון אחד בולט לעין: היעדרותן המובהקת של נשים.
ב-31 באוקטובר יציין העולם 25 שנים להחלטת מועצת הבטחון 1325, שבפעם הראשונה קראה לשלב נשים במוקדי קבלת החלטות בכל התחומים, ובעיקר בנושאי שלום וביטחון, תוך דרישה לספק הגנה לנשים מפני אלימות המופנית אליהן בעיקר באזורי סכסוך, ולכלול שיקולים מגדריים במדיניות הציבורית בכל תחומי החיים.
במבט על הנעשה באזורנו (וגם בפורומים בינלאומיים כמו ה-G8 או G20), נדמה כאילו מדובר בעוד החלטה של "כוונות טובות" בלבד, אולם שנים רבות לאחר קבלתה יש לה עדיין השפעה ניכרת על תפיסת "נשים, שלום ובטחון" במדינות רבות. לא פחות מ-115 מדינות פרסמו תוכניות פעולה לאומיות הכוללות אסטרטגיות ארוכות טווח ליישום הסוגיות המעוגנות בהחלטה 1325. בחלק מהן, ניכר שהדבר הוביל לשינוי משמעותי.
כך, למשל, באוסטרליה, פינלנד, שוודיה, דרום אפריקה ספרד וארגנטינה, שיעור הייצוג של נשים בפרלמנט נע היום בין 42% ל- 45%. נכון שייצוג מספרי אינו תנאי מספיק, אבל בלעדיו קשה עד בלתי אפשרי להגיע לשוויון. וגם אם אי אפשר לשקלל באופן מדויק את תרומתן הישירה של תוכניות הפעולה לעלייה בייצוג, עדיין יש כאן ביטוי מוחשי לחשיבות שמקנות מדינות אלו לנושא הזה.
ישראל הייתה דווקא המדינה הראשונה בעולם שתרגמה כבר ב-2005 את החלטה 1325 להוראת חוק, המחייבת ייצוג הולם לנשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה בגופים ציבוריים ובדגש על נושאי שלום ובטחון. בנוסף לחקיקה התקבלה ב-2014 החלטת ממשלה המצהירה על היערכות לגיבוש תוכנית פעולה לאומית. אלא שתוכנית כזו עדיין לא פורסמה, והחקיקה אמנם התקדמה בשנים מסוימות, אך בשנים האחרונות נשארה על הנייר - וישראל נותרה הרחק מאחור.
בשנים האחרונות נוסף גורם דרמטי המשפיע על יישום תפיסת 'נשים, שלום ובטחון' בישראל ובמדינות רבות בעולם: תהליכי נסיגה דמוקרטית. המגמה הזאת, המתרחשת במדינות רבות, קשורה גם להתחזקות תפיסות אולטרה-שמרניות ולדה-לגיטימציה של נשים במרחב הציבורי, ולכן פוגעת במעמדן של נשים בהיבטים רבים ובפרט בייצוגן במוקדי קבלת החלטות.
כך, אף שהוכח במחקרים רבים כי הייצוג השוויוני של נשים תורם להתמודדות טובה יותר עם מלחמות, עם תהליכי אוטוקרטיזציה ושחיתות, אנו עדים לגל נגדי: תנועות אנטי־פמיניסטיות שמובילות אג'נדה אנטי-ליברלית משפיעות על מדיניות ממשלתית וגורמות לירידה בייצוג נשים. במדינות כמו פולין, קרואטיה וארצות הברית הביטוי לכך אינו רק בירידה בייצוג, אלא גם בהקשחת מגבלות על ביצוע הפלות למשל.
החודש הוענק בארצות הברית פרס על שם הילרי קלינטון בתחום "נשים, שלום וביטחון" לשלוש נשים (קלינטון עצמה השיקה את התוכנית הלאומית של ארה"ב ליישום החלטה 1325 ב-2011). לא במקרה הוענק להן הפרס בזכות פעילותן לקידום הדמוקרטיה ולא, נניח, על מאבקן לשוויון מגדרי. קלינטון עצמה, כאשר נימקה את הענקת הפרס לעיתונאית אן אפלבאום, הדגישה את הקשר בין החתירה לייצוג נשים לבין המאבק לבלימת נסיגה דמוקרטית - כפי שאפלבאום עושה בפולין ובמדינות נוספות.
נחזור לתמונות המנהיגים נטולות הנשים אצלנו. אין צורך להכביר מילים על הצורך הקיומי בביטחון מחד, ומנגד, על היעדרן הכמעט מוחלט של נשים במוקדי קבלת החלטות. דווקא בזירה האזרחית בולטת מנהיגותן של נשים שפעלו (וממשיכות לפעול) ללא לאות למען החזרת החטופים וסיום המלחמה, לצד מנהיגותן בבלימת הנסיגה הדמוקרטית. המתח בין שתי הזירות הללו מלמד שעקרונות החלטה 1325 עדיין יכולים וצריכים לשמש לנו מצפן: לחזק את מקומן של נשים, ממגוון קבוצות האוכלוסייה, כדי לחזק את סיכויינו המשותפים לחיות כאן בשלום ובביטחון.
הכותבת היא מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה