קהל היעד: שמעון פרס. לא מעליב?

סבתא שלי פנינה היתה אישה גדולה. מה זה גדולה, ענקית. היא התנשאה לגובה מטר שבעים וחמישה סנטימטרים, היה לה זוג שדיים שנראה כמו שני סירי מרק ענקיים, וכשהיא היתה תופסת אותך בזרועות הברזל שלה, היית מרגיש שעוד שניה הולכת לך הצלע קיבינימט. כאילו לא די בכך, סבתא פנינה גם לא היתה ליידי. יותר אנקונדה ערמומית עם גרביונים 30 דנייר. "כל אישה מתחתנת פעמיים בחיים" הסבירה לי ברשעות, "פעם עם קוזאק יפה תואר, בשביל הסקס, ופעם עם פקיד מפא"יניק פראייר, שיפרנס אותה". סבא שלי, אגב, היה הפקיד הפראייר. עכשיו לכי תחפשי את עצמך בתוך שלולית הגנים הזאת.

אלוהים יודע מה היתה סבתא פנינה אומרת לו היתה רואה את הפרסומת האחרונה של "נט קאש". סביר להניח שזה היה משהו לאורך הקווים של "היייייאאאא!" בסגנון מיס פיגי נזעם.

למעשה, הפרסומת של "נט קש" הזכירה לי כמה אני בעצם דומה לסבתא פנינה השרלילה. איך שראיתי את הפרסומת, התחשק לי להעיף על יוצריה סיר של צ'ולנט.

ב"נט קש" אנחנו רואים חבורת זקנים יושבת באיזה פעוטון גיל זהב בראשון. למרבה המקוריות, הם גם משחקים ברידג'. דוד בן 70 מספר להם כיצד קיבל כרטיס "נט קש" בדיוטי, ומרחיב בשפה של פעם ("זכורני"!) על נפלאותיו. לאורך כל הסרטון אישתו דמוית הציפור והמצחיקה מתנודדת בכיף לצלילי הווקמן שהם קנו. ומה, חשבתם שווקמן שמנגן במערכה הראשונה לא יפציץ בשלישית? ברור שהזקנים קמים לרקוד כמו חבורת תיכוניסטים, ברור שהתוצאה היא חמודה ומצחיקה עד דמעות.

מצחיקה? זובי מצחיקה. הבה נעשה ניסוי קטן, ברשותכם. קחו את אותו תסריט בנאלי, במקום חבורת הזקנים, להקו חבורת אנשים נורמליים, בני שלושים פלוס. הם יושבים ושותים הפוך. אחד מהם מדבר על איזה כרטיס מועדון טפשי שקיבל, ואשתו שומעת ווקמן
ונהנית נורא. מצחיק? לא. דבילי? אויש, כמה כן. מבינים? מה שמצחיק בפרסומת האיומה הזאת הוא לא התסריט, מה שמצחיק הוא הסיטואציה הקומית המבריקה. זקנים קונים בדיוטי פרי! זקנות שומעות ווקמן! פנסיונרים עושים "מקרנה!" "תראו את הסבתא המאמי" יגיד לעצמו הצופה ההדיוט "איך בגילה היא שומעת בריטני ספירס".

עכשיו, דמיינו לעצמכם, שאת אותו הקטע היו מלבישים על חבורת מפגרים מאק"ים. ("תראו את המאותגר שכלית ההוא, איך הוא רוקד כמו הצעירים!") מעליב שמתייחסים לאנשים כמו לגולדן רטריוורים שלמדו "טריק" חדש, לא?

גבירותיי ורבותיי הקריאטיבים, מילה. אנחנו יודעים שלא פשוט לפרסם עם זקנים. הם נורא לא סקסיים, יש להם נטייה לדבר באידיש, וכאילו לא די בכך, הם גם מזכירים לנו שיום אחד נמות. אבל, עם כל הכבוד להבנה המופלאה שלכם באנשים, זקנים הם לא "חמודים". גם לא "מאמיים". יש להם עולם פנימי מדהים, עולם שרכשו במשך עשרות שנות קיום (עולמה של סבתא פנינה, לצערי, הורכב מתככים ו"שאנל חמש") אולי בגלל הניסיון הכבד הזה, הם גם בדרך כלל לא אנשים מגניבים.

עכשיו, הפנימו כולכם. יש בעולם אוכלוסייה שלמה שהיא לא מגניבה. ממש כמו שאנחנו לא נוהגים לרקוד בכל פעם שאנחנו שומעים ווקמן, ככה גם הם. אנחנו מדברים על המשכנתא, הם מדברים על מי התאלמן השבוע בשכונה. זקנים הם אנשים כמונו, רק עם שיגרון. איך זה בשביל התחלה?

במחשבה שניה, לו היתה סבתא פנינה רואה את הפרסומת הזאת, היא היתה נעלבת ביג טיים. "מי זאת המטומטמת הזאת?" היא היתה מתמרמרת למראה הקשישה המקפצצת "יש לה אלצהיימר או מה"? אחר כך, שהיה מתחיל הדנה מקרנה, שום כוח בעולם לא היה משכנע אותה לקחת כרטיס נט- קש. "זה כרטיס לאימבצילים", היא היתה פוסקת, "פלא שזרקו את כולם לבית אבות?"

את הפרסומת של מקדונלדס עם הילדים, אגב, היא היתה נורא אוהבת. ככה זה כשאתה לא עושה צחוק מהאינטליגנציה של הלקוחות.