את הלילה הנורא ההוא לעולם לא אשכח. הייתי מהראשונים בבית החולים. טסתי לשם ונכנסתי מיד אחרי האלונקה, אל חדרי הניתוח של איכילוב. הופניתי לחדר קטן, שם ישבתי עם חברי הטוב פרופ' גבי ברבש, והדמעות זלגו ממני ללא שליטה.
"עוד יש סיכוי", הוא אמר, אבל במהרה הבנתי שאין. החדר התמלא אט־אט באנשים: דליה ויובל, טלי, דנה, איתן, ולאחר מכן לאה הובאה ממטה השב"כ. שעה ארוכה של שתיקה שהרגישה כמו נצח, עד שברבש נכנס ואמר בשקט, בקול סדוק: "יצחק לא איתנו יותר".
נכנסנו, קומץ בני משפחה וחברים, להיפרד. הוא שכב שם שקט, פנים גלויות וגוף מכוסה. שלווה על פניו. ראיתי אותו כך עשרות פעמים, מנמנם לכמה דקות בעיצומו של יום מתיש. בדמיוני, הייתה זו עוד אחת מאותם פעמים. בתוך תוכי אולי קיוויתי שיפקח עין, יאמר משהו ויעיר אותנו מהסיוט. הייתי שבור. גמור.
אבל הפעם השקט היה מוחלט ונצחי, ואני הרגשתי שאיבדנו את הכול: לא רק את רבין, מגדולי המנהיגים בהיסטוריה של המדינה הזו, אלא גם את החלום, ובמידה רבה את הארץ.
יצאתי החוצה, ולמיקרופון הראשון שנדחף לפרצופי, ערוץ 11, אמרתי כמעט בלי לחשוב: "הלכה לי המדינה".
30 שנה לרצח רבין | פרויקט מיוחד
בזמן אמת זו נשמעה הגזמה, משפט של כעס ותסכול ועצב נוראי. אפילו הנשיא עזר ויצמן התקשר ואמר לי "אל תגיד את זה שבס". בדיעבד - היה זה משפט כמעט נבואי: המדינה לא חזרה להיות כפי שהייתה ערב הרצח. היא כנראה גם לא תחזור. לא בדור שלי, ספק אם גם בדור הבא.
יש כאלה שטוענים שהשבעה באוקטובר הוא תוצאה של ההפיכה המשפטית, של ההחלשה השיטתית של כל המוסדות הדמוקרטיים וארגוני הביטחון בידי נתניהו. אחרים מאשימים, ובצדק, את הקונספציה של חיזוק חמאס והחלשת הרשות הפלסטינית, ואת התפיסה הילדותית של "כסף קונה שקט". ויש המאשימים את ההתנתקות, את האדישות, את השאננות. רק המופרעים שבמופרעים מאשימים את אוסלו.
האמת היא, שהשבעה באוקטובר הוא אכן תוצאה של הימים ההם, אבל לא של ההסכם - אלא של הרצח, ההסתה, וחוסר היכולת של המדינה לטפל בה. במילים אחרות, ראשיתה של התקופה הנוראית שאנחנו חיים בה - בכדורי האקדח של יגאל עמיר, שרצח את התקווה.
בין ה-4 בנובמבר 1995 ל-7 באוקטובר 2023 עברו כמעט שלושה עשורים - ובכל זאת, הקו המחבר ברור: מהסתה לרצח ועד לשיתוק מערכות המדינה; מהשנאה לשמאל ועד השנאה לדמוקרטיה; מהרס אוסלו ועד חורבן הנגב והעוטף.
רבין לא היה ב"שלום עכשיו", היה פרגמטיסט, היה ישראלי, ביטחוני. ביטחון עם ישראל וקיומו עמדו כנר לדרכו. מדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית. ראה במדינה דו-לאומית (סיפוח הגדה המערבית) אסון קיומי לעם ישראל.
הסכמי אוסלו לא היו טעות, הם היו תקווה. ניסיון ראשון ואמיץ לסיים את הסכסוך. הם בוודאי לא היו מושלמים, אבל הם היו אפשריים ולראשונה הם יצרו תקווה - שנרצחה באותו לילה ביחד עם יצחק, על ידי מחבל יהודי שראה עצמו שליח ציבור. ציבור שמנהיגו אז, כמו היום, הוא מבשר החורבן של מדינת ישראל.
שלושים שנה עברו מאז, וכיום שותפיו הרעיוניים של הרוצח כבר יושבים סביב שולחן הממשלה. אחד מהם, תומך טרור מורשע, שולט במשטרה, מחזיק את ראש הממשלה בביצים ולוחץ. העבריינים הפכו לשרים ול"מנהיגים" לכאורה.
כשאני מסתכל היום סביב - על הממשלה, על הכנסת, על הרחובות - אני נזכר באותו לילה ומרגיש כאילו אנחנו שוב שם: אובדים, מבולבלים, בלי מבוגר אחראי. כלומר עם מבוגר, לא ממש אחראי, בדמות הממשל האמריקאי שתפס עלינו בעלות והפך אותנו למדינת חסות, משל היינו מיקרונזיה.
ההבדל היחיד בין הימים ההם לימינו אנו, הוא שאז עוד הייתה לנו אמונה שאפשר לתקן. היום, גם האמונה הזו נשחקה.
אף על פי כן, אני מסרב לוותר. כי רבין, האיש החכם והישיר, לימד אותי שהשלום איננו פרס נובל אלא אחריות של מנהיג; שפשרה איננה חולשה אלא הדרך היחידה לשמור על הבית הזה חי; ושבלי גבולות מדיניים אין ריבונות מוסרית, וכפי שאנחנו רואים בעצם הימים האלה - אין ריבונות בכלל (וגם לא תהיה, אבל זה כבר לסיפור אחר).
שלושים שנה אחרי הרצח, אני נושא את דמותו של רבין כצוואה אישית: לא להיכנע למשיחיות, לא לוותר על הסיכוי לשלום, לא להרפות מהמאבק לשינוי ולא לאבד את התקווה, גם כאשר זה קשה כל כך. התפקיד שלנו הוא לעשות הכול כדי שהכדורים שפילחו את חזהו של רבין, לא יפלחו גם את ליבנו כמדינה.
עדיין יש לנו את הרוח, וגם אם לא לזכרו של רבין, אנחנו חייבים לעצמנו את ההזדמנות להפוך את התקווה לפעולה.