הסירוב להופיע בעצרת לזכר רבין הוא ההחלטה הכי טובה של בנט החדש

אתמול נודע (חשיפה של יובל שגב בחדשות 13) כי נפתלי בנט הוזמן לנאום בעצרת המרכזית לציון 30 שנים לרצח יצחק רבין - וסרב. הידיעה הזאת הביאה לא מעט תגובות אמוציונליות מצד מוקירי זכרו של רבין, אבל יש לה רק משמעות אחת: בנט התבגר.

כאשר לוחצים אפילו ביביסטים מושבעים - ואחרי שווידאו שאף אחד לא רואה ושומע (בעיקר אלה שמתפרנסים מחנופה למנהיג הנערץ), הם מודים שממשלת השינוי עשתה טוב.

כלפי חוץ הם קוראים לבנט "נוכל" ו- "ראש ממשלה עם 6 מנדטים", אבל בשיחות בארבע עיניים הם נאלצים להסכים שהגלריה הניהולית שהציעה ממשלת בנט-לפיד הייתה יעילה הרבה יותר מאשר קולקציית האפסים של נתניהו וחגביו.

אלא מה? שקשה לשכוח שבנט, שניסה לעשות טוב (ובאופן יחסי לזמן הקצר שעמד לרשותו גם הצליח, פה ושם) סבל מלא מעט מחלות ילדות שמאפיינות מנהיגים בקדנציה הראשונה שלהם (למשל רבין בגרסת שנות השבעים או נתניהו בגרסת שנות התשעים).

בנט הוא האיש שהכניס לחיינו טיפוסים כמו עמיחי שיקלי או - מי שהפילה את ממשלתו תמורת הבטחה (שקוימה) לג'וב נדיב בממשלה הבאה, עידית סילמן.

הוסיפו לזה התחלקויות מביכות כמו למשל חשבון הזמנות של חמש ספרות ב"וולט" - וקיבלתם ראש ממשלה מבטיח, אבל לא תמיד בשל מספיק בכדי שיוכל גם לקיים.

אז למה דווקא מה שנראה כמו סכין בלב "המחנה" מוכיח שבנט למד מהטעויות והתבגר? בואו נתחיל מהמחנה עצמו, שהוא מאוד לא הומוגני.

בתקופת השיא של ההפגנות נגד החקיקה המשפטית היה נדמה שהמארגנים הצליחו לאגד תחת כנפי המחאה גם לא מעט אנשי ימין לא-ביביסטי. אולי זה לא המדד היחידי לכך, אבל בין המפגינים אפשר היה לראות לא מעט מבני הציונות הדתית.

מה גרם להם להיות הראשונים לפרוש מהמחאה? ובכן, כמה מטומטמים שרואים הכל דרך הפריזמה של שמאל-ימין, שדגל ישראל (אחד מסמלי המחאה ההיא) כנראה לא הולך אצלם בלי דגל פלסטין.

ייאמר מיד: מדובר בקומץ, אבל קומץ קבוע שנוהג לצבוע כל מחאה בצבעים של "הלאה הכיבוש". למה בנט צריך את האוטו-אנטישמיים (ביטוי שיש לו עליו זכויות יוצרים) בשולי הפריים מהעצרת?

נניח לרגע לאג'נדה של אותם גורמים, תמונת מראה של המשיחיים מהימין הקיצוני. אותם שמאלנים-להכעיס המציאו לעצמם את רבין כמרטיר, שאלמלא היה נרצח היה מכונן שלום עולמי (למעשה הוא היה הראשון לבוז להם) ונתרכז רק בסימבוליות: במדינת ישראל יכול אדם שבשולי ההפגנות שארגן היו מי שנשאו תמונה של רבין במדי אס.אס, אבל לא מי שבשולי הפגנה בהשתתפותו הונף דגל פלסטין.

טוב? רע? את הפרשנות המוסרית יכול כל אדם לפרש על פי דעותיו, כל עוד יבין שברמה הפרגמטית, זה המצב.

אם כבר בפרגמטיזם עסקינן, אזי מה יפסיד בנט (שכבר ברור שינהיג את הגוש הרל"ביסטי בבחירות הקרובות) כתוצאה מהכעס שעורר סירובו בחוגי השמאל?

האם קיים סיכוי שמישהו מהזועמים יצביע לנתניהו? ממש לא - לכל היותר הוא ייטוש את אחת המסגרות במרכז המפה הפוליטית לטובת יאיר גולן.

זו אמנם מכה מסוימת לבנט ששואף לא רק להוביל את הגוש אלא גם לעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר (מה שיקרה אולי רק אם איזנקוט יחבור אליו), אבל זה לא קול אבוד למחנה.

לעומת זאת, מה שיש לבנט להרוויח הוא ברור הרבה יותר. קריצה גדולה, גם אם סימבולית, למי שהתנגדו (ממש כמוהו) לתהליך אוסלו בשעתו, אבל מבינים שהמשך שלטון נתניהו הוא הרה אסון לישראל. אלה ישמחו לראות שבנט לא הגיע לעצרת רק כדי לרצות את הפלג ה"קפלנו-אוסלואיסט".

כל זה לא אומר שבנט הפנים לגמרי את לקחי הקדנציה הראשונה שלו (את זה נדע רק כשתתפרסם רשימת המועמדים שלו לכנסת, גם אם חלק מהרכבה יושפע מאיחוד עם גורם נוסף, למשל גדי איזנקוט וחבורתו), אבל זה מעיד שהוא בהחלט בכיוון.

באופן פרדוקסלי דווקא המעבר הזה - מחוסר בשלות שלעיתים נראה כחוסר בגרות, מרגזנות לסבלנות ומקפריזיות לפרגמטיות, הופך אותו - לקראת קדנציה שנייה אפשרית - לדומה יותר למי שהיה פה פעם ראש ממשלה.

מישהו שנבחר גם הוא להנהגה בפעם הראשונה כתוצאה ממהלך פוליטי (התפטרות גולדה) ולא בקלפי כמנהיג המפלגה הגדולה ביותר, אבל חזר מפרישה כשהוא בשל ומנוסה הרבה יותר.

אחד בשם יצחק רבין שהיה וודאי מחייך בהבנה נוכח הסירוב של בנט לנאום בעצרת לזכרו.