בימים האחרונים גוברת במרחב הציבורי הביקורת כלפי שופטי ההרכב הדן בתיקי נתניהו, בטענה כי הם "אינם עושים דבר" נוכח תופעות שונות העולות במהלך שמיעת הראיות. בעקבות עדויות שונות שנשמעו בעת האחרונה, נדמה כי הגיעה העת להזכיר לציבור הרחב את מהות תפקידו של השופט בהליך הפלילי בישראל ואת מגבלות ההתערבות המובְנות במעמדו.
שיטת המשפט הנהוגה בישראל היא שיטה אדוורסרית. משמעותה פשוטה אך עמוקה: הצדדים הם שמביאים את הראיות והעדויות, והשופט משמש גורם שיפוטי ניטרלי שתפקידו להאזין, לשקול ולהכריע. השופט איננו חוקר, איננו תובע ואיננו סניגור. איפוקו אינו חולשה, אלא תנאי הכרחי לשפיטה מאוזנת וחסרת פניות.
קביעת מהימנותו של עד מתגבשת רק לאחר שהושלמו חקירה ראשית (על ידי מי שהזמינו לעדות), חקירה נגדית (על ידי הצד שכנגד) וחקירה חוזרת (על ידי מי שהזמינו לעדות אם התעוררה נקודה מסויימת בחקירה הנגדית שיש מקום להבהירה), ולאחר בחינה כוללת של העדות כשלעצמה, ובהשוואה ליתר חומר הראיות. שופט המביע דעה מוקדמת על מהימנות עד חורג מתפקידו ופוגע בהוגנות ההליך. לפיכך, שתיקה זמנית היא חובה מקצועית.
יש נקודות דיוניות שבהן רשאי בית המשפט להתערב, כגון בטענות מקדמיות של נאשם לפני תחילת המשפט ובטרם ניתנה תשובה לאישום (כמו למשל "הגנה מן הצדק") או בבקשה מטעם נאשם בתום פרשת התביעה, לפיה "אין להשיב לאשמה". גם אם מדובר בטענות שאם תתקבלנה יהיו לכך השלכות על התיק עצמו הרי מדובר בהחלטות נקודתיות שאינן קובעות מסמרות ביחס למהימנות העדים שהעידו או אמורים להעיד.
חזקת החפות מטילה את נטל ההוכחה על המדינה. כל ספק סביר פועל לטובת הנאשם. מכאן גם נובעת חובתו של בית המשפט להימנע מהבעות דעה מוקדמות ומהערות שעלולות להתפרש כהטיית דעת. וזאת יש לזכור: לא הנאשם צריך להוכיח את חפותו אלא המאשימה היא זו שצריכה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר.
ככל שמתחזקת הציפייה להתערבות מיידית של בית המשפט, כך חשוב יותר להבחין בין דרישת הציבור לקצב לבין גבולות הסמכות הדיונית של ההרכב. כאן ראוי לעבור מן העקרונות אל הדיון הציבורי שהתחדש סביב מאמר המערכת של עיתון "הארץ".
בעיתון פורסם מאמר מערכת תחת הכותרת "די למרוח את משפט נתניהו". זו דוגמה אופיינית לסגנון הביקורתי של העיתון כלפי ראש הממשלה, אך הפעם החץ מופנה גם, ואולי בעיקר, אל הרכב השופטים. המאמר טוען כי השופטים נוהגים באורח "כנוע" ומאפשרים לנאשם לנהוג ככל העולה על רוחו, ובכך נגרם נזק לציבור, לאמון במערכת המשפט ולהתנהלות הדמוקרטית.
אלא שביקורת על שופטים באמצע ניהול תיק פלילי חייבת להישען על ניתוח החלטות קונקרטיות, מועדים וצעדים דיוניים מדידים - לא על רשמים כלליים של "איטיות" או "כניעה". לא זו אף זו, האשמת השופטים בלבד מחמיצה את מורכבות ההליך: מדובר בנאשם המכהן כראש ממשלה, על כל המשתמע מכך. בלוחות זמנים צפופים, ובמגה-תיק רחב היקף. לצד אחריותם של השופטים לנהל את ההליך ביעילות, ועל כך אין חולק, קיימת גם אחריות של המדינה על מתווה האישום, היקפו, מספר עדי התביעה הנכללים בגדרו, וניהולו, וכן של המחוקק לעצב כללי משחק מתאימים לתיקים מורכבים בעלי נפח רב במיוחד.
הציפייה הלגיטימית היא שההליך יתקדם בקצב הוגן ושקוף. אך פתרון הסחבת אינו טמון במתקפה על שופטים בשמם, אלא בתיקונים מערכתיים, כמו למשל: כללי סדר דין מותאמים למגה-תיקים, תיעדוף משאבים, צמצום רשימות עדים מיותרות והידוק מסגרות זמני דיון. כך מחזקים יעילות בלי לפגוע בזכויות נאשמים ובטוהר ההליך.
העיתונות רשאית ואף חייבת לבקר. אך דווקא משום כוחה, עליה לעשות כן בזהירות, באיפוק ומתוך עיגון עובדתי. שפה של קולנות ציבורית מחלישה אמון במוסד השיפוטי בלי לספק לציבור את הכלים להבין מה באמת קובע את קצב ההליך ואיכותו.
השתיקה שבניהול תיק פלילי, גם כשעדות עד מסויים עשויה "להרעיד את אמות הסיפים", איננה מחדל אלא משמעת מקצועית נדרשת. תפקידו של השופט הוא להקשיב, לנהל היטב ולהכריע. הוא איננו אמור להגיב לכל גל תקשורתי, אלא להכריע רק לאחר שהראיות הושמעו ונבחנו במלואן. מי שמבקש לקצר דרך באמצעות מתקפה על ההרכב טועה בכתובת. הדרך הנכונה היא חיזוק המנגנונים שיאפשרו ניהול יעיל של מגה-תיקים מבלי לפגוע בליבת חזקת החפות.
בסופו של יום, הציבור זכאי להכרעה נקייה, מנומקת ומבוססת - ראיות. לשם כך נדרש לעיתים כוחו של האיפוק. שופט מקצועי שומר את דברו לסוף. סייג לחוכמה - שתיקה.
הכותב הוא שופט בדימוס, שימש כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים