הפרחולה מול הפוסטמה (נחשו מי יותר משכנעת?)

רוב הפעמים, אני מתביישת להיות ישראלית. לא ביג דיל. הרי מספיק לצפות במבזק מקרי של פרסומות ישראליות כדי להבין שאנחנו אוסף של יהודונים חמדניים.

אני רואה את הבבונים המאופרים של "נט קש" מייעצים לי "תממש את הקש" כאילו מדובר במגילת העצמאות מינימום. אני רואה את גילת אנקורי הגרוטסקית צווחת "מי קונה בשמים בארץ?!" כאילו שהיא מופת של טעם טוב והצלחה. אני רואה את הישראלית המכוערת בפרסומת ל"כרמל סלקטד", חוזרת לדירתו של האקס הבוכה שלה רק כדי לשבור את ליבו בשנית.

אני רואה את כל אלו ואני מבינה שזה מה שחושבים עלי במשרדי פרסום. להיות ישראלי זה אומר "לא לצאת פראייר". לחסוך כל שקל. לקנות כמו מטורף בדיוטי פרי. לחזור כמו בהמה לחבר הבוכה שלי, כי שכחתי שם יין מהסופר ב-29 שקלים. להיות חרא של בנאדם, ועוד חרא של בנאדם באוברול של "המשביר מחסני אופנה".

אני לא מטומטמת. ואני לא חושבת שאני חיה בשוויץ. בדיוק כמוכם, אני גם לא קונה את הפרסומות שמנסות לשכנע אותי ש"משפחה ישראלית" זה אבא מהנדס חלל, אמא רזה ובלונדינית, ושלושה ילדים מנומסים פלוס גולדן רטריוור ולופט.

הפרסומות שבדרך מנגנות לי הן פרסומות עממיות יותר, מהחיים, שמראות לי אותי, אבל קצת יותר יפה. אבל מה לעשות שבכל פעם שפרסומאי מנסה לשחק אותה "מחובר לצ'כונה" הוא מביא לי איזו אסתריקה, דופק לה פאייטים מ"בוטיק רינה", ומדביק לה טקסט שעולה ממנו שבשביל קנקנית קפה מהודרת מ"זיל וזול" היא מוכנה להתגרש מבעלה.

אני בוהה במסך, בכיעור הבלתי אפשרי, בוולגריות, ושואלת את עצמי "מי זה האנשים האלו?" למה, בשם אלוהים-אבנון-עמיחי, שאני אקנה מהם דברים?

והנה, בימים האחרונים קלטתי בזווית העין פרסומת אחרת. אני מדברת על הפרסומות של "פינוק" עם הבחורות והחברים המפנקים שלהם. לכאורה, לא שוס גדול. סתם פרסומת עממית. בחורות ובחורים שמשחקים להם בשיער. אפילו הסלוגן צפוי - "כל אחת והפינוק שלה". אבל הביצוע? זה כבר פריצת דרך. (ותודה להילה מאי.או.אל שנתנה לי ואחד הרצאה על כמה חשוב לפרגן).

הפרסומות של פינוק משתמשות יופי בישראלים אמיתיים. הבחורות שם נראות בדיוק כמו הפרחולות המתוקות, שרואים בטיילת של בת ים בימי שישי. הבחורים נראים כמו החברים החיילים שלהם. ארסים צעצוע, אבל חמודים בטירוף.

כשהבחור משחק לחברה שלו בשיער את רואה שהוא רק עכשיו חזר ל"אפטר " ושהוא מת לישון. את רואה גם שהחברה שלו משפיטה אותו במיטב המסורת של "לא נצא פראיר " הישראלית. אבל את רואה גם הרבה אותנטיות. כשאני רואה אותם אני לא שואלת "מי זה האנשים האלו?", אני ישר חושבת על בת דודה שלי יפית ועל חבר שלה שימי מאשדוד.היא מעריצה את נטליה אוריירו, הוא מת על בון ג'ובי החדש, וביחד הם מתים על שמפו פינוק
("הברקה הפינוק הזה").

הפרסומת הזאת היא אמיתית כמו השיר "יש לי חברה והיא מהממת" של טיפקס. לכן, המהממת השחרחורת שמספרת לי כמה השיער נעים, משכנעת אותי יותר מכל פוסטמה שקנתה טוסטר ב"קש נט" של סאקל. אין לי ספק שהיא לא פראיירית, אין לי ספק שהיא מבינה יותר ממני בקוסמטיקה, ואין לי גם ספק שהחבר שלה, בניגוד למשה, יקנה לה בלון של פוקימון בקניון ביום שישי.