בחדר המדמה את משרדו של ראש הממשלה מנחם בגין מוצבת טלוויזיה ישנה ובה מוקרן "נאום הצ'חצ'חים" המפורסם שנשא. בחדר סמוך - סרט קצבי, עם גוון הומוריסטי, על תולדות חייו של בגין. כמובן שגם האירוע הקשה של האוניה "אלטלנה" מוצג, נאמן לנרטיב של גיבור הסרט.
שני פריטים אלו משולבים בתערוכה רחבה יותר בשם "דרך בגין", שהיא תערוכה אינטראקטיבית הנודדת ברחבי המדינה. אירועים אלו, מחייו של המנהיג הישראלי, צרובים היטב בזיכרון הציבורי, אבל אם מבינים שהדברים מוצגים בימים אלו במוזיאון המנציח את דרכו של יגאל אלון, יריב פוליטי של בגין, הדבר מקבל משמעות מיוחדת.
כשברחבי המדינה, החל מבניין הכנסת, דרך המרחב הווירטואלי ועד לאספלט הרחובות, השטח בוער משנאה, הסתה ומחלוקות, על שפת הכנרת החל השבוע שיתוף פעולה מעניין, שמאתגר את תהליכי הקרע בחברה הישראלית. מדובר במיזם שנושא את השם "בגין בא ליגאל" ובו המוזיאון הנודד של מרכז מורשת בגין, מתארח בחצי השנה הקרובה בבית יגאל אלון שבקיבוץ גינוסר. המיזם המשותף מפגיש לראשונה את שתי המורשות של מנהיגי הענק - מנחם בגין ויגאל אלון, סמל לשני קצוות המפה הפוליטית, אך גם לדיאלוג, להקשבה ולמנהיגות ערכית.
"על רקע המהפך המשטרי והמאבק בה, חיפשנו לראות מה היה ה-Say של יגאל אלון. הגענו למרכז בגין והתלהבנו", סיפר דני זמיר, מנכ"ל בית יגאל אלון. הוא הזכיר קודם כל את הקשר המיוחד שנרקם בין שני האישים. "קשר שהתחיל רע ב-1948 והשתנה מאז שישבו ביחד בממשלת האחדות הלאומית שהחלה לפעול ערב מלחמת ששת הימים".
זמיר עמד על ההבדל הגדול בין שני האישים שבכל זאת מצאו נקודות חיבור משמעותיות: "יגאל אלון היה הישראלי האולטימטיבי. בן הארץ, צבר יפה תואר, סלע מסלעי הגליל. אלון דיבר את שפות כל תושבי הארץ מלידה, הכיר את מנהגיה ומשעוליה, אחז בנשק בידו האחת ובמחרשה בידו השנייה. רוכב מיומן שמעורבותו בעיצוב פניה של ישראל בגיל צעיר יחסית מעוררת השתאות. מנחם בגין מצד שני וניגוד גמור - יהודי יליד מזרח אירופה תוצר הגלות הגוועת שם, שקבע משכנו בתל אביב ושהוביל בדרכו את ברית המיעוטים שלא הרגישו שההיסטוריה הרשמית גומלת להם כראוי על מקומם שלהם באתוס התחייה ההגמוני, אתוס שיגאל אלון היה מייצגו המובהק", אמר זמיר.
הוא מוסיף כי "שני הקצוות הללו נפגשים ברבות הימים בממשלת אשכול של ששת הימים ונוצר ביניהם קשר מבוסס על הרגשת משותפת של דאגה לגורל העם היהודי בתפוצות ולדמותו של העם היהודי במדינתו העצמאית בישראל. כך שלמרות שמדובר בשתי ביוגרפיות שונות, שמצמיחות בדרך הטבע שתי זוויות הסתכלות שונות ואף מנוגדות לעיתים - בין בן הארץ, נציג הרוב הדומיננטי שהופך למיעוט ובין בן הגולה ונציג המיעוט המתנגד שהפך לרוב, נוצר אמון וסוג של שיתוף עומק שהוא קריטי כשמדובר על העתיד הלאומי שלנו".
זמיר ועמיתו הרצל מקוב, ראש מרכז בגין, הבינו שיש מקום לשיתוף פעולה בין שני המוסדות. וכך אחרי שהתערוכה הנודדת על בגין הוצגה בשדרות ובקרית אתא, החליטו השניים כי התחנה הבאה שלה תהיה על שפת הכנרת, בקיבוץ גינוסר, בבית יגאל אלון.
זמיר מצביע על כך ש"למרות השונות האידאולוגית בין בגין ואלון, יש מספר קווי דימיון ביניהם; ראשית, יושרה, ענווה וצניעות הן תכונות שאפיינו את שניהם. שני האישים דגלו בעליונות החוק והמשפט. לשניהם היתה יכולת לכבד את היריב הפוליטי ושניהם פעלו מתוך מוטיבציה לסייע למי שהיו לו פחות הזדמנויות - אלון, לדוגמא, פעל להקמת האוניברסיטה הפתוחה, בגין הקים את פרוייקט שיקום השכונות. במציאות של היום, כל אחד דואג לקדם את הסקטור שלו".
השונות בין השניים בלטה בעיקר בתפיסה הכלכלית-חברתית: אלון נמנה על המחנה שנטה לדגם הסוציאליסטי בעוד שבגין היה מחסידי הכלכלה החופשית-ליברלית. מעניין גם הפער ביניהם בתקופת הסכם השלום עם מצרים, הסכם שהובילה ממשלתו של בגין. בגין כמובן תמך בהסכם ואלון, ח"כ בסיעת המערך שהיתה באופוזיציה, דווקא נמנע בהצבעה (84 הצביעו בעד, 19 נגד, 17 נמנעו). אגב, מעניין היום ללמוד כי עמדתו של אלון נבעה מהחשש שלו כי הפתרון המדיני שנוצר אחרי הסכמי קמפ-דיוויד ישאיר את רצועת עזה במצב בלתי אפשרי, שלאורך זמן יביא ל"רדיקליזם מיליטנטי, דתי-לאומני במסווה סוציאלי".
מקוב וזמיר הדגישו בדבריהם את האווירה הציבורית שהובילה לשיתוף הפעולה בין המוסדות שבראשם הם עומדים; "אנחנו נמצאים היום על פתחו של הר געש", אמר זמיר בדאגה והזכיר את היכולת של בגין ואלון "שניצבו בשני קצוות, להיפגש ולפעול באותה ממשלה מתוך דאגה לגורל העם היהודי ולמדינת ישראל".
לדברי מקוב "הפרוייקט המשותף צריך להיות בבחינת סנונית ראשונה שמשרת על יכולת ללכת ביחד ולפעול ביחד גם כשיש מחלוקות קשות שלא מתפשרים עליהן. היחד הציוני עומד מעל הדברים האלו", אמר. דן מרידור, מי שהיה מזכיר ממשלתו של בגין, הזכיר באירוע פתיחת התערוכה את ראיית העולם הממלכתית של בגין. לדוגמה, הוא הציג המקרה שבו שר הפנים, יוסף בורג, הבהיר לבגין שניתן להרחיק את המפגינים שעמדו מול ביתו והזכירו לו מדי יום את מספר המתים במלחמת לבנון.
"בגין ענה לבורג שמדובר במחלוקת וזכותם של אזרחים להפגין, והתנגד להרחקת המפגינים". לדברי מרידור, "אם המנהיגות מתווה דרך של ממלכתיות, זה מוביל למקום טוב ואם המנהיגות שמה את עצמה בראש, זה מוביל למקום רע". מרידור גם ביקש להדגיש כי למושג האחדות יש סייגים ומגבלות והוא אינו עומד בזכות עצמו. "כולם מדברים על אחדות, אבל אני נגד אחדות עם גזענים, יש מאבק איתם. בתור יהודים, קורבנות הגזענות הגדולים ביותר, לא ייאמן שאנחנו שומעים היום דיבורים על עליונות יהודית ומושגים גזעניים מזעזעים נוספים", אמר.
ממש באותה שעה שמנציחי דרכם של בגין ואלון פתחו בדרך משותפת, בכנסת ישראל נבחרי הציבור התקוטטו. יושב ראש הבית גימד את מעמדו של נשיא בית המשפט העליון. ח"כ אמסלם עלב בח"כ בן ארי, ושוב המליאה בערה מאיבה הדדית. הדיבורים שנשמעו שם על אחדות היו חלולים. בבית יגאל אלון אף אחד לא הקשיב לחדשות באותו זמן, אולי המראה המרהיב של הכנרת שנשקף מחלונות בית יגאל אלון, עזר לרכך אותן. "בשבילי המיזם המשותף כאן של בית אלון ומרכז בגין הוא ניצחון גדול בעיתוי דרמטי. ניצחון לציונות המעשית, המחבקת, המכילה, המכבדת גם את יריבה האידאולוגי בלי להשפילו. היא ניצחון לבית ציוני גדול שהדלתות בו פתוחות לכל אדם בארץ הזו שחפץ גם ללמוד, גם לכבד את החולקים עליו, וגם להיות חלק בלתי נפרד ממהפכה הציונית שעדיין מתעצבת בעצמה", אמר זמיר.