מה שפרסומאים מבינים בזיעה

כל ילד יודע שספורט זה עניין של רגש. לא צריך להיות כתב ספורט מסוקס עם מרלבורו אדום כדי לדעת את זה. יש דרמות, יש מנצחים ומפסידים, יש סיפורים אנושיים סוחטי דמעות. כל מי שעקב אחרי האולימפיאדה בשבוע האחרון כבר סימן לעצמו את הגיבורים הפרטיים שלו. מרלין אוטי, אצנית יפהפיה כבת ארבעים, מגיעה שוב למקום הרביעי . אריק זאבי מפסיד את המדליה בגלל שופט צרפתי.

חוץ מדנה מודן, ועוד קובץ פוסטמות פוסט-פמיניסטיות שחושבות שזה שובבי ונועז לרדת על ספורטאים ("כדורגל זה 11 גברים רצים אחרי כדור, מה העניין?") כ-ו-ל-ם כבר קלטו את העניין . ספורט זה סקסי. לא בגלל הגופות החטובים (אם אני אקרא עוד עיתונאית אחת כותבת על הגופה של תורפ אני אצרררררח!!!!), אלא בגלל שיש בו כמויות בלתי אפשריות של נשמה. הבעות, שפת הגוף, החיוך של ה"כמעט בכי, אבל לא, אנחנו ספורטאים". איים קטנים של רגש ורוח האדם, בעולם שלא נשאר בו כלום, חוץ ממיקרוסופט.

כולם קלטו ת'קטע, חוץ מהפרסומאים . ז'תומרת, הפרסומאים יודעים שיש פה משהו גדול ומרגש, כי חוש לטרנד יש להם, אז הם הלכו וצילמו כל מיני פרסומות אולימפיאדה הרואיות: המתעמלת האמנותית הקטנה ב"דאב", קרל היינס ל"יו.פי.אס", הרצות המאומצות של "קורנפלקס תלמה".

"איך יפה?" הם בטח אמרו לעצמם, "תסתכל על השוט האקספרסיבי, תראה את הירכיים של הזאתי. אפשר ממש לראות את הוורידים". וככה הם הולכים הביתה מבסוטים מעצמם, בטוחים שהם תרמו את התרומה שלהם לרוח האנושית, בלה בלה בלה.

תסתכלו על הפרסומת ל"נביעות" עם האצנית הצהובה. מסלול רטוב ברחוב אירופאי, מרחוק מגיחה אצנית בודדה. היא לובשת משקפי ספורט טרנדיים, והבעת פנים של שיאנית אולימפית מי-ני-מום.

בשפה של פרסום זה אומר: אף קטן ויהיר, פרצוף מאומץ ואנטיפתי, והכי חשוב - טעם משובח במים מינרליים. אז האצנית מסרבת לכל הבקבוקים שמציעים לה וממשיכה כמעט עד קו הסיום. השעון מתקתק, אבל הופה, היא מבחינה בילדה קטנה עם בקבוק "נביעות". היא נעצרת, גרטל, היא ממש נעצרת ומבקשת מהילדה הקטנה לשתות!!!! והילדה הקטנה מסרבת! איזה מתח! איזו דרמה אנושית גדולה!

לו אני הייתי הילדה הקטנה, גם אני הייתי מסרבת. אני עומדת לי ברחוב, שותה בסבבה מים (ביקשתי פטל
אבל אין) ופתאום משום מקום מגיעה אישה רצה. היא מכוערת, היא עושה "לא לא לא" לכולם, והכי חשוב: ממש לא ברור לי מה הקטע שלה. לאן היא ממהרת? איפה שאר המתחרים? ווט דה פאק אכפת לי אם היא הולכת לנצח?

אה, הבנתי, איזה מיקי מאוס במשרד פרסום חושב שזה מה זה מרגש לראות מישהי מנסה להביס את השיא של עצמה. ניצחון הרוח האנושית, אלק. לראות אישה שברור שהולכת לגזור את הסרט, מתלבטת מה לשתות.

אנחנו כבר מזמן לא מבקשים מהקריאטיב הישראלי מקוריות. גם לא השראה. התעייפנו, אתם יודעים,
וגם לנו יש חיים לנהל. לא, כל מה שאנחנו רוצים הוא שיסתכלו על החיים ויעתיקו בחן.

הנה, עכשיו, למשל, יש אולימפיאדה שלמה לגנוב ממנה: שני שחיינים רחוקים זה מזה בקמצוץ השניה, שיאן עולם שהגיע פצוע ומתקשה לחזור לכושר, אבוריג'ינית שמניפה את הדגל הלא נכון. כאלו מין. צריך להיות אדם באמת כבוי, קהה הבחנה, וטיפש, כן טיפש, כדי לפספס את כל זה. אבל ככה זה כשאתה חושב ששחר סגל זה סוג של גיבור.

נ.ב: וקלגנוב זה לא שם של אבקת כביסה.