האמריקאים נותנים גיבוי? זה הסימן שהפכנו רשמית למדינת חסות

הנה שאלה שכל אוהד כדורגל יכול לענות עליה אפילו מתוך שינה: איך יודעים שפיטורי המאמן על הפרק? הנהלת הקבוצה מודיעה שהיא "נותנת גיבוי" למי שיהיה מובטל בעוד כמה ימים. כך גם הצהרת סגן-הנשיא ואנס לפיה ארצות הברית מחפשת שותפה ולא מדינת חסות.

למה צריך ואנס להידרש בכלל לנושא, אם לא החשש שמא ישראל מצטיירת כגרורה אמריקנית, התלויה בה לקיומה, מחייתה ומלחמתה? הבעיה כמובן אינה כיצד ישראל מצטיירת בעיני העולם, אלא שזאת האמת. המשך המשא ומתן הזה, כמו תחילתו, תקבע בוושינגטון ולא בירושלים.

אלמלא היה זה נושא כה הרה גורל, אפשר היה לשמוח לאידו של נתניהו. הנה, המנהיג שהבטיח לנו שהוא "ליגה אחרת" בכל מה שקשור ליחסי החוץ של ישראל, התברר ברגע האמת ככלי ריק.

אלא שהשמחה-לאיד הזאת תהיה מטופשת. גם מפני שמדובר באיום נוראי על קיומה של מדינת ישראל (מטעמים שיפורטו מיד), אבל גם מפני ששום ראש ממשלה אחר, בנסיבות שנוצרו, היה יכול להגיד "לא" לטראמפ. גם אם נתניהו יוחלף, אין מי שיהיה מסוגל להגיד לנשיא ארה"ב "עד כאן".

אז נתניהו אולי אינו אשם במה שמתחולל לנגד עיניו הנדהמות בימים האחרונים, אבל יש לו בהחלט אחריות לנסיבות שהביאו אותנו עד הלום. המזל הגדול שלו הוא שלפחות בינתיים טראמפ תובע את צייתנותו, אבל נזהר מלפגוע בכבודו.

להפך, בכל הזדמנות שיש הוא מרעיף עליו שבחים. רק שמרגע שנחצה קו מסוים, ברור לנו שאלה מילים ריקות מתוכן שנועדו לכסות על נכונותו של נתניהו להפקיר את האינטרסים הביטחוניים הגדולים ביותר שלנו.

באופן מדהים, חזרנו אל המצב שלפני 7 באוקטובר: תקוותו העיקרית של נתניהו עכשיו היא שחמאס יפר את הפסקת האש באופן כה בוטה, עד שיהיה ברור גם לאמריקנים כי ישראל אינה יכולה להבליג עוד.

אם חמאס לא יעשה כן - וימשיך ב"טפטופים" (כמו בימים העגומים שלפני המלחמה), נחזור לריטואל של תגובות ישראליות שחוסות תחת שלוש המילים שלפיהן יודע כל ישראלי שחזרנו להפציץ דיונות: "פגיעה במטרות טרור".

איך הגענו עד הלום? די ברור: חלם על חלם על חלם. כבר מהשבועות הראשונים למלחמה אמרו, כתבו, צרחו והזהירו מעל לכל במה שישראל אינה בנויה למלחמות ממושכות, שדעת העולם שהזדהה עמנו בתחילה, עתידה להתהפך. שישראל אינה חושבת על מנגנוני סיום בגלל אילוצים פוליטיים ושהמלחמה מוארכת משיקולי הישרדות.

עכשיו מנסים לשווק לנו את תואמת-העסקאות הקודמות שאותן דחתה ממשלת ישראל באופן בוטה, כ"ניצחון מוחלט". האנטישמי ארדואן ומממני הטרור מקטאר רקחו עסקה שתביא לנסיגה ישראלית מלאה ושחרור סיטונאי של רוצחים תמורת שחרור כל החטופים (זולת אלה שמקום קבורתם לא נודע, מי ייתן ויהיה מספרם של אלה נמוך ככל האפשר).

זה היה תנאי מפורש של חמאס מהרגע שבו התחילו לדבר על עסקאות למיניהן. אז עכשיו הוסיפו גם את "פירוק חמאס ופירוז הרצועה". את ההמשך אנחנו כבר יודעים: במקום חמושי חמאס יקראו לזה חיל המצב הטורקי במימון קטארי - או בשם אחר שנועד לסמא את עיני הציבור.

במקום מנגנון השליטה של חמאס יקראו לזה ממשלת טכנוקרטים שאינה הרשות הפלסטינית (למרות שזה בדיוק מה שתהיה: פקידי רש"פ בפיקוח חמאס). מכירים את המסעדות האלה שמוסיפות לשמן את הסיומת: "בהנהלה חדשה"?

מי שיאמין - יאמין (עד שגם זה יתפוצץ לנו בפרצוף). האחרים יודעים שכל השמות החליפיים שנקבל במסגרת ההסכם רלוונטיים למציאות כמו ששלגייה ובמבי מבוססים על סיפור אמיתי.

עוד דבר שממנו הזהירו כל מי שקוטלגו כתבוסתניים הוא מהבידוד הבינלאומי הגובר. נכון שאירופה אינה חלופה כלכלית, צבאית ודיפלומטית לארה"ב, אבל יחסים טובים על הקהיליה הבינלאומית שאינה ארצות הברית, מספקים מרחק תמרון כלשהו לראש ממשלה ישראלי שמבקש למתן את ההשפעה האמריקנית.

מי שרוצה, מוזמן להיזכר בנאום "ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה" של אריאל שרון המנוח, נאום שהצליח להרתיח את ג'ורג' בוש הבן, אבל ביטא עצמאות ישראל שנשענת על לקח היסטורי חשוב.

העובדה שהיום נתניהו לא מסוגל אפילו להשמיע נאום שכזה מבלי לחטוף מכה על אפו עם עיתון מגולגל, היא אך ורק באשמתו (את העצבים מוזמנת רעייתו לפרוק על ראש המל"ל החדש).

לא תאמינו, אבל זה עוד החלק הפחות רע של החדשות. החלק הנעים עוד פחות הוא שאפילו אם ישראל תצליח, איכשהו, לשמור גם על האינטרסים החיוניים שלה וגם לשרת את האינטרס האמריקני (כמו שהיה למשל בסוגיית החטופים, כשמשאלת הלב של הציבור בישראל עלתה בקנה אחד עם שאיפתו של טראמפ להפסיק את המלחמה), הרי שלא לעולם חוסן.

בעוד שלוש שנים נדע כבר מי צפוי להחליף את טראמפ בבית הלבן. במקרה הפחות-גרוע זה יהיה רפובליקני צעיר (הרפובליקנים הצעירים הולכים ותנערים מישראל בקצב מבהיל). במקרה הגרוע (לאינטרס הישראלי) יהיה זה נשיא (או נשיאה) דמוקרטי/ת - המפלגה שישראל שרפה כבר כל גשר אפשרי אליה ואל הציבור שהיא מייצגת.

כמה נלעגת נראית עתה המדיניות הלעומתית של ישראל כלפי ג'ו ביידן, האיש והדונ'ט המפורסם. כנסת ישראל יכולה לצחוק עד מחר כשטראמפ קורא לו "סליפי ג'ו" (במקום להניח לאיש שכבר פרש מהחיים הציבוריים), אבל אותו "ישנוני" היה חומת המגן שלנו בשעות ובימים הראשונים לאחר 7 באוקטובר, ימים שבהם התמוטטו עצביה של ההנהגה הישראלית.

כלומר, גם אם נצליח להישאר הידידה החביבה על הנשיא, הרי שהקשר הזה שמספק לנו כסף, נשק ומונע בווטו סנקציות נגיד ישראל, מתקיים על זמן שאול.

מה אפשר לעשות? בעיקר להתפלל שמי שמקבל את ההחלטות באמת, יכריע בעד האינטרס הישראלי. שלא ישכח שהפקרתו על מזבח פרס נובל לשלום ומאות המיליארדים שיוזרמו לשיקום הרצועה, תהיה בסופו של דבר בומרנג שיפגע במעמדה של ארה"ב. שלא ימכור אותנו.

ארה"ב מחפשת שותפה ולא מדינת חסות? מילים כדורבנות, כמה עצוב להיזכר שפעם היינו שותפים באמת - לא בני חסות.