ערב של שבר ממלכתי - ואיך אפשר עוד לתקן?

האירועים שהתרחשו במליאת הכנסת בפתיחה החגיגית של כנס החורף של הכנסת המחישו בעוצמה את עומק המשבר בין הרשויות.

יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, נמנע מלפנות אל כבוד השופט יצחק עמית בתואר "נשיא בית המשפט העליון", תוך הפגנת הסתייגות פומבית כלפיו וכלפי פסיקותיו הפוגעות לדעתו במעמד הכנסת. בתגובה, נשיא המדינה יצחק הרצוג חרג מנאומו הכתוב מראש והשמיע דברי תוכחה חריפים כלפי חוסר הממלכתיות שראה בהתנהלות יושב ראש הכנסת היושב לצידו, עת בחר שלא להזמינו לאירוע האירוח לכבוד הנשיא טראמפ, ובחלוף ימים ספורים להזמינו כחבר סגל א' "רק" בתוארו כשופט בית המשפט העליון, לא כנשיאו, לפתיחת כנס החורף של הכנסת.

ראש הממשלה, שדיבר אחריהם, הקפיד להדגיש, למגינת ליבם של חלק ניכר מחבריו לספסלי הממשלה, כמו גם לחלק לא מועט מקרב חברי הכנסת מטעם הליכוד, כי בעיניו יצחק עמית הוא נשיא בית המשפט העליון, אך הוסיף מיד קריאה שכוונה לנשיא המדינה הדורשת, באותה עת ממש, להדר גם בכבודו שלו כראש ממשלה, בכבוד השרים, חברי הכנסת ויו"ר הכנסת.

אותו ערב סוער היה תמונת ראי עגומה של יחסי הרשויות בישראל: לא עוד ויכוח ענייני על גבולות סמכות, אלא שחיקה מדאיגה בשפת הכבוד הציבורית - אותה שפה שמחזיקה את הדמוקרטיה בחיים.

לנגד עינינו נפער סדק מסוכן בין הכנסת לבית המשפט העליון. זהו סדק שאיננו רק משפטי, אלא מוסרי ולאומי. הקרע הזה משתקף כיום לא רק במוסדות המדינה, אלא גם ברחוב, בתקשורת, ובין אזרחים זה לזה.

כאשר מחיאות הכפיים לנשיא המדינה מגיעות מצד אחד של הבית והבוז מהצד האחר - כבר ברור שהממלכתיות עצמה מתפוררת. אם אפילו נשיא המדינה נתפס כצד במחלוקת, סימן שאין עוד דמות ממלכתית אחת שדבריה נשמעים באמון. וזה מצב חירום מוסרי, לא רק פוליטי.

המתיחות הציבורית סביב בית המשפט העליון הוחרפה גם על רקע הביקורת שהושמעה, בעיקר מקרב גורמים בקואליציה, באשר לאופן מינויו של כבוד השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון. מספר תלונות ועיכובים שנלוו להליך המינוי עוררו שאלות ותחושת אי-נוחות ציבורית באשר לשקיפות ולמיצוי הבירור הראוי.

למען הסר ספק, אין בכך כדי לגרוע כהוא זה מן ההערכה הרבה שרבים, ובכללם כותב שורות אלה, רוחשים לשופט עמית על יושרו, הגינותו ותרומתו רבת השנים למערכת המשפט. עם זאת, כבר בראיון רדיופוני שנערך בסמוך למינויו, ציינתי כי דווקא בשל ההוקרה והכבוד שאני רוחש לו, ראוי היה בעיניי שינקוט בצעד יזום של בירור עצמאי ומלא של כל הטענות והתהיות שהועלו בעניינו (שלא רק במסגרת ועדת המינויים שהתכנסה לדון במינויו, בחסר בולט) - מתוך רצון לנקות לחלוטין את שמו באופן מוסמך וגלוי טרם המינוי, ולחזק בכך את אמון הציבור בבית המשפט ובנשיאו.

בעיצומה של הסערה הציבורית, עיני הציבור נשואות אל מערכת המשפט. דווקא בעת הזו, מוטלת על השופטים אחריות כפולה: לשפוט על פי הדין, אך גם לשמור על אמון הציבור בדין עצמו. השופט נדרש להיות לא רק מורה דין, אלא גם מורה דרך. עליו להימנע מלהיגרר אל השיח הציבורי המתלהם, ולהקפיד שריסונו יהפוך למגדלור של אמון.

עקרונות יסוד נדרשים לשעה זו:

1. נראות שיפוטית מאופקת ועניינית: השופט איננו דמות ציבורית. כל אמירה שאינה מתחייבת מן הדין פוגעת באמון הציבור. פסקי הדין צריכים לדבר בעד עצמם - במתינות, לא בהצהרה.

2. שמירה על מראית פני האובייקטיביות: גם כאשר העמדה האישית ברורה, יש לבטאה בשפה משפטית ולא רעיונית. יש הבדל בין שופט בעל השקפת עולם - לשופט שמבקש להטיף לה.

3. הבחנה בין חובה שיפוטית לצורך ציבורי: אין מקום להימנע מהכרעות נדרשות, אך לעיתים ראוי לדחות דיון כאשר האווירה הציבורית עלולה לפגוע באמון הציבור. שיקול דעת הוא ביטוי לחכמה, לא לחולשה.

4. כבוד הדדי בין רשויות השלטון: ביקורת שיפוטית איננה ביקורת מוסרית. אין מקום לעקיצות כלפי הכנסת או הממשלה. שופט רשאי בנסיבות חריגות בלבד לבטל חוק - אך אסור לו לבטל את כבודה של הרשות שקבעה אותו.

5. הגנה על שלטון החוק: מבלי להיגרר לפוליטיקה - בית המשפט מחויב לעמוד על קיום החוק, אך עליו להישמר מכל פעולה או אמירה שייראו פוליטיות, גם אם נעשות בתום לב.


הצעות מעשיות לשיקום יחסי הרשויות:

1. הקמת פורום חוקתי קבוע בראשות נשיא המדינה, בהשתתפות נציגי שלוש הרשויות ואנשי ציבור עצמאיים, לדיון יזום ביוזמות רגישות טרם הפיכתן למשבר.

2. ניסוח וחתימה על קוד התנהלות משותף בין ראשי הרשויות, שיעגן נורמות של כבוד הדדי, אחריות ציבורית והימנעות מהתבטאויות פומביות עוינות.

3. הקמת ועדת שקיפות ממלכתית, שתדווח לציבור על הליכי מינויים, ניגודי עניינים ויחסים בין הרשויות - לשם חיזוק אמון הציבור, לא לשם שיפוט.

העם צופה - והוא עייף. כשהציבור רואה שופטים המתבטאים באולם הדיונים התבטאויות מיותרות, שלא לומר שאינם מכילים הכלה מירבית חריגה הנדרשת שעה שמשפחות שכולות, משפחות של חיילים פצועים ושל חטופים זועקות מדם ליבן (במובחן מפרובוקציות מתוכננות מראש האסורות בתכלית האיסור ושכנגדן, רק נגדן, יש לפעול מיידית על ידי משמר בתי המשפט), ובוחרים לצאת מהאולם חלף המשך ישיבה, הכלה שבשתיקה, הבעת אמפתיה מחבקת - ומאידך כאשר פוליטיקאים מדברים סרה שלא לצורך באותם שופטים - הציבור הרחב מאבד אמון בשניהם. זהו רגע שבו ענווה תתרום לדמוקרטיה יותר ממאה פסקי דין.

אם לא נבלום את ההקצנה, נהפוך מדמוקרטיה ויכוחית לחברה עייפה וצינית. ואז לא יישאר מי שיאמין - לא בשופט ולא בנבחר הציבור.

הזמן קצר והאחריות כבדה. כדי להציל את הדמוקרטיה, על כל אחת משלוש הרשויות להכיר במגבלותיה ולכבד במלוא מובן המילה את האחרת, נוכל לשוב ולראות מדינה שמסוגלת להתווכח - מבלי להתפרק.

אמונה ושלום אינם סיסמאות רכות, הם חוזה של אחריות. ומי שאוהב את המדינה הזו ודואג לה באמת, חייב להתחיל לחיות על פיו.

הכותב הוא שופט בית המשפט המחוזי בירושלים בדימוס