בראבו דוד אמסלם: הצלחת להסתיר מהציבור את הכישלון של נתניהו

זר לו היה נקלע לישראל ביממה האחרונה, היה חושב בוודאי שדוד אמסלם הוא האיש החשוב ביותר בפוליטיקה הישראלית: תוקפים אותו, הוא תוקף בחזרה, אחר כך עונים לו, הוא תוקף חזק יותר, אחר כך מגרשים אותתו מכנס כלכלי - והוא מצידו נעלב.

כמה מלל, כמה פרשנויות, תילי תילים של מילים, כולל אלה שנכתבות ממש עכשיו.

חתיכת טיפוס הוא אמסלם הלה. בניגוד לדור המדבר של הליכוד שנשא על גבו את משא "בלי חירות ובלי מק"י" עד שזכה לשלטון ב-1977, אמסלם צמח כבר בליכוד כמפלגת שלטון, מפלגה שיודעת לדאוג לחבריה, מפלגה שהייתה ל... רגע: לא בכדי נזכר כאן מהפך 77.

כשנדרש מנחם בגין לסכם את הישגי ממשלתו הראשונה, הוא לא בחר בשלום עם מצרים שהיה לכאורה גולת הכותרת של פועלו המדיני, אלא את חיסול משטר הפרוטקציות, חלוקת הג'ובים לבעלי הפנקס האדום.

מעניין לחשוב מה היה אומר בגין המנוח לו היה יכול לצפות היום באמסלם, שהפך את הליכוד למפא"י על סטרואידים, ל"מערך" שמצליח להיות עוד יותר גרוע מזה ההיסטורי, השנוא על מצביעי הליכוד.

את קו פרשת המים של התנועה הפוליטית העצומה הזאת, אפשר לסמן ברגע שבו עמדה לימור לבנת על במת המרכז ושאלה שאלה רטורית: "בשביל מה נבחרנו, לחלק ג'ובים?" ונענתה ב"כן!" גורף.

זו הייתה המדרגה הראשונה למקפצה שעליה עומד אמסלם, שר בישראל - ועושה על הראש של כולנו.

מה עושה? עושה כבשלו בחברות הממשלתיות (נזכיר רק שחלקן בעלות נגיעה ישירה לביטחון מדינת ישראל), עסוק במינוי אנשי שלומו למשרות בכירות, רוחש ובוחש כל היום. אתם יודעים מה? בואו נעשה תרגיל קטן: נסו להיזכר במשהו אחד שעשה אמסלם לתועלת הציבור.

ספרתם עד עשר ושום דבר לא קרה? ברור, כי כל פועלו מוקדש לרחש בחש: הכנות לפריימריז הבאים על ידי קידום אנשים שהוא חפץ בייקרם או בתקיעת אצבע לשם תקיעת אצבע בעיני יריביו הפוליטיים. סוכן של שחיתות מוסרית, פילוג וסכסכנות.

אז למה להצדיע לו? כי הוא נשלח בדיוק למשימה הזאת. שימו לב מה אירע כאן בימים האחרונים: חמאס הפר את הפסקת האש, קטל שניים מטובי בנינו - ונענה בתגובה רפה שמזכירה את הימים שבהם הפצצנו דיונות כדי שיירשם בפרוטוקול שעשינו "משהו".

מילא התגובה העלובה לכשעצמה, העובדה שהיא מותנה עוד יותר בלחץ אמריקאי היא בלתי נסבלת.

אמש ויתר וויטקוף אפילו על העמדת הפנים ותדרך ישירות את אלופי צה"ל. בינינו? הוא צודק: בשביל מה לעבור דרך ראש הממשלה ושר הביטחון כשברור לכולם מי פה נותן הוראות לצבא ההגנה לישראל?

במקביל נודע כי ארצות הברית תחמש את צבא מצרים באופן חסר תקדים, במה שמהווה למעשה הפרה של הסכם השלום שטרם מלאו לו חמישים שנה.

זו כבר לא "רק" הזנחה של ביטחון ישראל אלא מכירת חיסול של ממש: עוד נתגעגע לטילי הסאגר שהעניקו הרוסים לצבא מצרים ערב מלחמת יום הכיפורים.

מול אלה עומדת ישראל אזוקה, מובכת ומבודדת: הגשרים לאירופה נשרפו כבר מזמן - ועל אלה שמתוחים מעבר לאוקיאנוס האטלנטי עושה טראמפ כרצונו.

לפעמים זה משתלם לנו בגדול: אלמלא כן היו החטופים גוססים במנהרות חמאס. לטווח הארוך זה עלול להיות קטלני - ולא, לא (רק) בגלל שמחבלים כה רבים שוחררו מהכלא ואחרי חופשה קצרה יחזרו מרביתם לעסוק בטרור.

ישראל קיבלה את החטופים החיים - והצליחה לסגור מעגל גם עבור חלק ממשפחות החללים. זה המון. רק שבתמורה היא נאלצה לחתום על ההסכם הרע ביותר בתולדותיה.

הסכם כזה שלא רק עלול לשמר את שלטון חמאס (למרות כל ההצהרות הכוזבות) - גם אם תחת מעטפת אחרת, אלא גם לתת לכסף הקטארי לקבוע את חוקי המשחק (לא רק בלשכת ראש הממשלה), לטורקים להפוך למשפיענים של ממש ברצועה ולמצרים לחזור לרשימת המדינות שמהוות איום ברור ומידי על ישראל.

מה עושים כדי למסך את כל אלה? זורקים רימון עשן: דוד אמסלם או אמיר אוחנה אומרים מה שאומרים, עושים מה שעושים - וכל ישראל כמרקחה.

בכלל זה אפשר למנות גם אנשי תקשורת מנוסים, שהיו אמורים להבין שהעיסוק בתגרה המילולית המכוערת במסגרתה השתלח אמסלם בבן ארי (שלח אותה לצחצח את נעלי לפיד, להזכירנו: האיש שזכה בראשות מפלגתו בהפרש זעום להפליא. בעוד מפלגתו, שייצגה פעם מגוון דעות לאומיות, הפכה מופע חנופה מביש לאיש אחד) משרת רק מטרה אחת: הסחת הדעת ממה שחשוב באמת.

כך אפשר לפרש גם את ההתגרויות של אוחנה באופוזיציה, את הסטת הדיון לשאלה האם יכונה השופט עמית "השופט העליון" או "נשיא בית המשפט העליון", לקריאות הביניים של ואטורי, להתגוששות בין אייל ברקוביץ' לשמחה רוטמן וכל אותם מסיחי דעת שנועדו למנוע דיון במה שחשוב באמת.

כל הכבוד לאמסלם שעמד במשימתו - ורק כדי שהטור הזה לא יהיה גם הוא חלק מזריית החול בעיני הציבור נזכיר: חמאס מתחזק, צבא מצרים מתחמש, טראמפ אוזק ונתניהו שותק. כל היתר הוא כבחירה בין פירה לאורז כדי שלא נשים לב לכך שתוקפה של המנה העיקרית כבר פג מזמן.