הבת שלי, רוני, ראתה הכול. היא ראתה את הסימנים. היא דיווחה בזמן אמת. היא נלחמה, התריעה, ביקשה עזרה ואף אחד לא בא. כשחמאס פרץ את הגדר, היא עוד הייתה בעמדה, עם אוזנייה ומסך. עד שנגמרו התחמושת, הקשר, והחיים. המדינה שלי ידעה. לא רוני הייתה אמורה לשמור על המדינה. המדינה הייתה אמורה לשמור עליה.
מאז אותו יום אני לא מפסיק לשאול את עצמי איך ייתכן שמדינה עם כל היכולות, כל הטכנולוגיה, כל המודיעין - נכשלה כל כך? איך יכול להיות שידעו, ראו, הזהירו ובכל זאת, לא עשו כלום? ועכשיו, שנתיים אחרי, במקום לענות מנסים להשתיק. במקום לחקור מנסים לטייח.
ממשלת ישראל, שאמורה להיות בין הנחקרות המרכזיות באסון הלאומי הזה, מנסה למנות את מי שיחקור אותה. הנחקר רוצה לבחור את החוקר. זו לא בדיחה, זו מציאות. לא יקום ולא יהיה.
שנתיים הם אמרו לנו: "נחקור אחרי המלחמה". אז הנה, המלחמה נגמרה. החטופים שוחררו, הלוחמים חזרו הביתה, העולם עבר הלאה ורק דבר אחד לא קרה: החקירה שהובטחה.
שינוי שם המלחמה ל"מלחמת התקומה" היה רק הסימן הראשון. משנים שמות, משנים נרטיב, מוחקים אחריות. הופכים את ה-7 באוקטובר ממחדל לאגדה הירואית. זה לא רק סילוף ההיסטוריה. זו השחתה מוסרית.
ועכשיו, כשאנחנו ההורים, האחים, האלמנות והילדים מעזים להזכיר שהובטחה ועדת חקירה ממלכתית, פתאום אנחנו "האשמים", "המסיתים", "אלה שמזיקים למדינה". לא. אנחנו המדינה. אנחנו מי ששילם עליה בדם.
אני מסתכל על איך מתנהלת הממשלה היום ורואה פחד. פחד מהאמת, פחד מאחריות, פחד מהיום שבו ועדה ממלכתית תוציא את האור החוצה ותראה לכולם איך נראתה הקריסה מבפנים. כשנשיא ארצות הברית כבר הכריז על סיום המלחמה, ראש ממשלת ישראל הכריז על פתיחת מלחמה חדשה. מלחמה נגד הזיכרון.
אבל אנחנו לא נוותר. רוני שלי לא חיה כדי לספר, אז אני אספר במקומה. אני אספר איך ילדה בת 19 שמרה על גבול של מדינה שלמה, בזמן שמי שהיה אמור להגן עליה ישן בשקט. ועדת חקירה ממלכתית היא לא גחמה פוליטית, היא צו מוסרי. היא לא רק על העבר. היא על העתיד. כי אם לא נחקור איך זה קרה, זה יקרה שוב.
מועצת אוקטובר לא שותקת. אנחנו 2,000 משפחות שמסרבות להשתתף במופע ההכחשה. אנחנו לא נניח לממשלה הזאת לקבור את האמת לצד ילדינו. אני לא מחפש נקמה, אני מחפש אחריות. אני לא רוצה צדק בשבילי, אני רוצה ביטחון בשביל הילד הבא שיישב בעמדה כמו רוני וידע שאם יקרה משהו, המדינה שלו תהיה שם.
עד שזה יקרה אנחנו נמשיך. נמשיך לדבר, נמשיך להילחם, נמשיך להזכיר שבלי אמת אין תיקון, אין אמון, אין מדינה. רוני שלי כבר לא כאן. אבל בזכותה, ובשם כל הילדים שלנו, לא ניתן להם לקבור גם את הזיכרון. ועדת חקירה ממלכתית עכשיו!
הכותב הוא אביה של התצפיתנית הגיבורה רוני אשל ז"ל, שנרצחה ב-7 באוקטובר במוצב נחל עוז, וממייסדי "מועצת אוקטובר"