הפסקת האש ושחרור החטופים החיים שנותרו בשבי חמאס גורמים לציבור הישראלי להתחיל לנשום לרווחה. סוף סוף רגע של שקט, הפוגה מהאזעקות, מהחדשות הקשות ומהחרדה המתמשכת. אך לא עבור כולם מדובר בהקלה. עבור מי שמתמודד עם פוסט-טראומה, ובעיקר חיילים משוחררים ונפגעי לחימה, הפסקת האש עלולה דווקא להחריף את המצוקה הנפשית. השקט שמבורך לרובנו, יכול להיות עבורם הדהוד רועש של קרב ישן שמעולם לא נגמר.
באופן פרדוקסלי, דווקא בעתות של מתח ולחימה, רבים מהפוסט-טראומתיים חווים תחושת "מיקוד". הם חוזרים למצב נפשי הישרדותי שמוכר להם, כזה שבו אין מקום לרגש אלא לפעולה. המצב הזה, על אף היותו קשה, מעניק להם תחושת שליטה יחסית מוכרת, מסודרת, אפילו "הגיונית" על פי חוקי המלחמה שהגוף והנפש כבר למדו להכיר.
ואז מגיעה הפסקת האש. המתח נחלש, אבל הפלאשבקים מתעצמים. ההדחקה נפרצת. המחשבות והזיכרונות שלא היה להם מקום בשעת הקרב, פורצות בשעת השקט. הגוף אולי נח, אך הנפש ממשיכה להילחם.
חשוב להבין - אין תגובה אחידה לפוסט טראומה. כל אדם מגיב אחרת, בדרכו. אחד עשוי לצאת לטיול ארוך במדבר, לחפש מרחב נשימה ומרחק מההמולה. אחר יסתגר בבית, יכבה את הטלפון ויתנתק מהעולם. אדם שלישי ילך למסיבה עד אור הבוקר כי דווקא והרעש וקרבת אנשים שאינו מכיר עושה לו טוב. יש מי שיחפש תמיכה וקרבה ויש מי שלא יוכל לשאת מגע אנושי. הנפש איננה מתנהלת על פי לוח זמנים מדיני או על פי הציפיות החברתיות. ולכן דווקא בזמנים של "חזרה לשגרה", חשוב לאפשר לכל אחד להתמודד בקצב שלו, ללא שיפוטיות.
הפסקת האש, שמלווה לעיתים בנרטיב ציבורי של "סיום", מציבה בפני הפוסט-טראומתי את הפער בינו לבין החברה שסביבו. בזמן שהרחוב חוגג את השקט, הוא נותר עם הרעש הפנימי. התחושה הזו, של ניתוק חברתי ורגשי, מעמיקה את תחושת הזרות והבדידות - תופעות שכבר ממילא מלוות את הפוסט-טראומה.
מה ניתן לעשות?
כשהמדינה כולה מנסה "לחזור לשגרה", האדם הפוסט-טראומתי מרגיש תקוע בקרב של אתמול. הדרישה החברתית "להמשיך הלאה" עלולה להיות בלתי אפשרית עבורו, ואף מזיקה. רבים רואים בחייל "גיבור". מישהו שצריך להיות גאה בשירות שלו, ש"עשה בשביל המדינה", ש"עבר הרבה אבל יצא חזק". ובחגים, בהתכנסות המשפחתית, הדודים רוצים לשמוע "על המבצע ההוא", חברים שואלים "מה באמת קרה שם", מישהו אפילו זורק חצי בצחוק: "יאללה, תספר לנו סיפור קרבי טוב". אבל בפנים, הוא מרגיש את ההפך המוחלט. לא גיבור, אלא אדם שנשאר תקוע במקום שאחרים כבר מזמן המשיכו ממנו. מי שמנסה להחזיק את עצמו כדי לא להתפרק מול כולם וגם מול עצמו.
הפער בין איך שרואים אותו לבין איך שהוא באמת מרגיש כואב יותר מכל. כי כשכולם רואים אותו כגיבור, כמעט אף אחד לא מזהה את הסדקים - את השתיקות, את הרגעים בהם יש מאבק לא להחוויר, לא להתפרק, לא להתמוטט כשהילד מפיל כוס על הרצפה, כשכל קול, תמונה או ריח - מזכירים משהו מהתופת. ולבסוף שינה תחושת האשמה על זה שאתה לא מצליח להיות הבן אדם שהם מצפים לו.
ימי הציון של השבעה באוקטובר יחד עם החגים יכולים להיות טריגר כואב עבור אלו שעברו את התופת הקשה, אך גם בשביל כל קצוות קשת החברה הישראלית. כולנו עברנו תקופה קשה, והימים האלו עשויים להיות כואבים וקשים מנשוא.
מה ניתן לעשות? להבין. להבין שאדם המתמודד עם פוסט טראומה זקוק להכרה וסבלנות של הסביבה. להכיר שלא כולם חווים את החג אותו דבר. להיות רגישים לאנשים שמעדיפים לשבת בצד, לצאת להפסקה, או אפילו לא להגיע בכלל.
לא להיעלב אם מישהו נסוג מהשיחה או נראה "מנותק". חשוב לאפשר מרחב. לתת אפשרות לבחור להיות בשולחן, או לא. לדבר, או לא. לפעמים הידיעה שיש הבנה ותמיכה, מספיקה כדי להרגיש בטוח. בנוסף להבין שפניה לטיפול באופן המהיר ביותר תוכל לסייע להפחית את הסימפטומים וללמוד להתמודד עם הטראומה. ולבסוף לדעת שניתן לחיות לצד הפוסט טראומה ולנהל חיים מלאים ומשמעותיים.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת איזון