ריח כבד של נקמה דלף מהחלטת המשטרה לבטל את הדרבי התל אביבי

אנחנו תקועים עם משטרה לא כשירה. זה חמור יותר, כי מופקד עליה שר לא כשיר בעליל שמהווה, בעצמו, סכנה לבטחון הציבור. אני לא מנקה כאן אפילו גרם של אחריות מאלה שזרקו אבוקות או זיקוקים בבלומפילד. אם היתה כאן משטרה כשירה, הם היו נלכדים, מורשעים, והולכים לבית הסוהר למאסר ארוך.

אם היתה כאן משטרה כשירה, ושר משטרה כשיר, במקום לבלבל את המוח ולהצהיר הצהרות רהב ולשסות פרשים בילדים ולהכות מכות רצח אוהדים שלא עשו להם שום דבר (את כל זה ראיתי בעיני), הם היו דואגים לחקיקה מהירה שתהפוך זריקת אבוקות או זיקוקים, וגם אחזקת אבוקות או זיקוקים, או סחר באבוקות או זיקוקים, לעבירה פלילית מסוג פשע עם עונש מינימום של שלוש שנות מאסר בפועל.

במקום לעשות את זה, הם עושים רעש. הייתי באצטדיון בלומפילד עם שלושת ילדי ועם עוד 30 אלף אוהדים שעזבו הכל, פינו את הלו"ז משעות הצהריים המאוחרות והתכוננו לחוויה ספורטיבית. היריבות המושבעת בין האדומים לצהובים פינתה לכמה רגעים את הזירה לטובת מחיאות כפיים ודקת דומיה מצד שני המחנות כשהוקרן הקליפ המצמרר עם כל נרצחי ונופלי הפועל, וכשהכרוז בישר על חזרתם של 20 החטופים החיים וחלק מהחללים. האחדות הזו, נדירה כל כך, נשטפה אחר-כך בהחלטה האומללה, ההזויה והבלתי מתקבלת על הדעת לא לקיים את המשחק.

תזכורת: באפריל שנה שעברה התקיים באצטדיון טדי משחק במסגרתו הושלך או נורה זיקוק שפגע בילד בן 8 שנפצע פציעות קשות, כוויות מדרגה 2, ואושפז בבית החולים. אביו התראיין וסיפר על חוויה מצמררת ועל כי הילד ניצל מפציעה קשה יותר בנס. אף אחד במשטרה לא שקל לבטל את המשחק.

היום, הם ביטלו אותו. בהינף יד. מעניין אם יש לזה קשר לעובדה שהשר המופקד על המשטרה הוא אוהד מושבע של בית"ר ירושלים ושונא לא פחות מושבע של הפועל ת"א. רק לפני זמן קצר השר הזה היה באותו אצטדיון עם ילדיו, לאחר תקרית בה הפועל ת"א סירבה להכניסו לתא הכבוד. בנוסף לכל הצרות, קבוצתו גם הפסידה את המשחק.

ההחלטה לא לקיים את המשחק מדיפה ריח כבד של נקמה, משל מדובר במאבק בין משפחות פשע. למשטרה יש אחריות על הבטיחות, על הבטחון, התפקיד שלה הוא למנוע את השלכת האבוקות או הזיקוקים. כשזה קורה, הכשלון הוא של המשטרה. כמו שלא סוגרים כביש אחרי שהתרחשה עליו תאונה ולא מענישים את כל הנהגים שאמורים לעבור בו, כך לא מפסיקים משחק כדורגל חשוב כל כך, דרמטי כל כך, יצרי כל כך, כי המשטרה שוב נכשלה בתפקידה.

כמי שהיה במשחק, וחלק מהאבוקות נחתו לידו, אין ספק שההחלטה לא לקיים אותו התקבלה כשלא נשקפה שום סכנה לאף אחד באצטדיון. הזיקוקים כבר ברחו מהאורווה. כל מי שהולך לכדורגל יודע שהזיקוקים והאבוקות מושלכים במופע הפתיחה, טרם שריקת הפתיחה. המשטרה, שלא הצליחה למנוע את המופע הזה, הלכה על הפתרון הקל וביטלה את המשחק אחריו. אני קובע כאן באחריות שרוב הנפגעים באירוע נפגעו מאלימות המשטרה אחרי ביטול המשחק, ולא לפניו. הייתי שם וראיתי. במו עיני.

אני מסתכל על עשרות, אם לא מאות השוטרים שמסתובבים באצטדיון מקרוב. הם מרשימים. מדים מגוהצים, חגורים, אקדחים, מכשירי קשר, הכל מדוגם פיקס. הם הולכים אנה והנה, עושים "רונדלים" לאורך הקווים, מסתחבקים זה עם זה, בשפה צבאית קוראים לזה "וואסח". דבר אחד הם לא עושים: את העבודה שלהם. הפעלת מודיעין, איתור הפרובוקטורים מבעוד מועד וכאמור, דאגה לחקיקה מתאימה ושיפוט מהיר. כשהאוהד הראשון שייתפס ישוגר לעונש מאסר ארוך, בלי מיצמוצים ובלי הנחות, זה ייגמר. כל הפתרונות האחרים הם קיצור דרך.

כפי שנכתב בפתיח של המאמר הזה: אין בנאמר כאן נסיון לנקות מאחריות את אלה שזרקו את האמצעים הפירוטכניים. אלה לא אולטראס, אלה עבריינים. צריך למגר את זה. מדינת ישראל עמדה באתגרים קצת יותר מסובכים. אבל כשאין כוח או רצון או יכולת או כשרון להתמודד עם אתגר בטחוני, משיתים את האחריות לאזרחים. זה דומה לפתרון של איתמר בן-גביר למשילות, לפשע הגואה, לטרור ולפיגועים: לחלק נשק לאזרחים. גם זה עוד יתפוצץ לנו בפרצוף. כך או אחרת, למשטרת ישראל אין היום תשובה לכלום. כשהקראנו לבן-גביר את נתוני הפשיעה במוצ"ש האחרון ב"פגוש את העיתונות", הוא הסביר שהקים 1000 כיתות כוננות. כן, זו הרמה.

אני אוהב את אוהדי הפועל ת"א אהבת נפש. אני הייתי אולטראס הפועל עוד לפני שקראו לזה אולטראס. בזמנו, הגרעין הקשה הסתפק בידוי אבנים על בית ברנר (ההסתדרות שלטה אז בהפועל). יש שם גרעין קטן אבל יצירתי, אנרכיסטי, נחוש ומסור מאוד, שנהנה לקלקל. הם יחתכו לעצמם את האף, כדי להרגיז את הפרצוף. הם מחרימים אדם שמשפיע מכספו עשרות מיליונים (ואף יותר) בקבוצת הכדורסל, כי הם מתנגדים לשחק באצטדיון בו משחקת גם מכבי. הם מתעלמים מהקבוצה ההסטורית שנבנתה שם, שכל אירופה מדברת עליה עכשיו, כי זה לא בא להם טוב. מילא. הם לא ישתנו. אין טעם להתווכח איתם. אין טעם לריב איתם. מי שלא נמצא שם, לא יבין את זה. אלה האוהדים המסורים בעולם, המסורים בארץ, הם אלה שיגיעו למשחקים גם כשהקבוצה יורדת ליגה, גם באפס מעלות וגם בשרב. צריך להסיר את הכובע בפניהם, אבל צריך גם לסמן להם את הגבול. את הקו האדום, תרתי משמע: אין בתוך האצטדיון אבוקות, רימוני עשן או זיקוקים. מי שבכל זאת יכניס, יצטרך לשלם את המחיר היקר ביותר.

ומילה אחרונה למצבור העסקנים ורודפי הכיבודים וכרטיסי החינם בהתאחדות לכדורגל ובמינהלת. גם שם, מחפשים את המטבע מתחת לפנס. גם שם, הולכים על הפתרון הקל. אני קורא להם מכאן, להפסיק להעניש את הקבוצות ולהפסיק להעניש את הבעלים. במקום זה, הם צריכים לקום כל בוקר ולנשק את ידיהם ורגליהם של יענקל'ה שחר, של אלונה ברקת, של מיטש גולדהר ושל משפחת ספרא. אלה אנשים שמשקיעים עשרות מיליונים בכדורגל הישראלי, שגומל להם רק רע. הפוטנציאל העיסקי נמוך, הסיכון גבוה והמוסדות רקובים.

די לעונשים קולקטיביים. לקבוצות ולהנהלות אין סמכויות ואין כלים לטפל באולטראס קיצוניים או אלימים. הנוהג המטומטם והפרימיטיבי הזה להעניש קהל של עשרות אלפים בגלל חטא של יחידים חייב לעבור מהעולם. מה גם, שעושים את זה כבר שנות דור וזה לא פתר כלום. אתם לא מסוגלים לפתרונות אחרים? לכו הביתה. ככה פשוט.