עד השבעה באוקטובר חמאס היה נכס עבור ממשלת ישראל. לאחר השבעה באוקטובר, לכאורה, הפך החמאס לאויב שיש להשמידו, ורק השמדתו תבטיח את "הניצחון המוחלט". אולם למעשה, חמאס נשאר נכס עבור הממשלה הזו, שעשתה כמעט כל מה שיכלה כדי לשמר את חמאס רלוונטי ליום שאחרי המלחמה.
עשרות הזדמנויות עמדו בפני ישראל לבנות חלופה לחמאס ולפגוע בכוחו הפוליטי וברלוונטיות שלו לעתיד. בכולן בחרה ממשלת ישראל להיצמד לחמאס. אין להסתנוור מהפגיעה הישירה במחבלי חמאס, בהנהגה ובתשתיות הטרור במהלך המלחמה כביטוי ל'שינוי דיסקט' בקרב הממשלה. ישראל בוודאי פגעה ביכולות הארגון ובכוחו המיידי, אך לא פגעה ברלוונטיות שלו ליום שאחרי. אם כבר, אז ההיפך מכך. הפגיעות הקשות בחמאס, לצד המשך פעילותו, סייעו לו להצטייר ברחוב הפלסטיני כדוד המתמודד מול גוליית, כמי שגם מנהיגיו נמצאים בחזית ומוכנים לשלם את המחיר ואינם מנותקים מהעם.
במשך השנתיים האחרונות, ישראל דאגה לא לעשות את הדבר המרכזי שהיתה יכולה לעשות כדי לפגוע ברלבווטיות של חמאס ליום שאחרי המלחמה, בכך שנמנעה מלבנות את החלופה הרלוונטית היחידה. היא נמנעה מחיזוק החלופה הפלסטינית המתונה של הפתח, זו שמכירה בזכות קיומה של ישראל, שעשרות שנים משתפת עמה פעולה בתיאום ביטחוני ואזרחי, שבחרה לפני עשרות שנים לזנוח את דרך הטרור ולהיאבק על קיום מדינה דרך דיפלומטיה. לא רק שישראל לא חיזקה את המתונים, היא דאגה להחליש אותם. סמוטריץ' עבד שעות נוספות בניסיון לפרק סופית את הרשות הפלסטינית, והממשלה כולה להחליש את הלגיטימציה של מנהיגה אבו מאזן.
שנתיים שלמות יכלה ישראל לעבוד עם הרשות הפלסטינית, בשיתוף ותמיכה רחבה מהקהילה הבינלאומית, כדי להפוך אותה לכוח החזק, הלגיטימי, האפקטיבי המשמעותי בחברה הפלסטינית אחרי השבעה באוקטובר. שנתיים שלמות יכלה ממשלת ישראל להבהיר לציבור הפלסטיני שבעוד שחמאס הביא למוות והרס, הפלסטינים שבחרו בדרך השלום והמתינות הביאו חיים, ביטחון ומדינה עצמאית.
ממשלת ישראל יכלה להתעקש שהרשות הפלסטינית תהיה חלק ממנגנון עסקת שחרור החטופים; להכניס את הרשות למנגנון הניהול של מעבר רפיח יחד עם האירופים; לאפשר לרשות לקחת חלק משמעותי במנגנון חלוקת הסיוע ההומניטרי הבינלאומי; לספק לאבו מאזן דיבידנדים בגדה המערבית בדרך של משא ומתן ישיר בין הצדדים, כדי להראות שדיפלומטיה ושלום זו הדרך להרוויח. היא יכלה אפילו לשחרר אסירים פלסטינים במסגרת המשא ומתן עם אבו מאזן, למשל בתמורה לרפורמות ברשות ובמערך התשלומים למשפחות האסירים, כדי להראות שזו הדרך להתקדם ולא חטיפות וטרור; ישראל יכלה לעבוד במשותף עם אבו מאזן ומדינות האזור בהוקעה של דרך הטרור של האחים המוסלמים, תוך ביצוע הבחנה בין חמאס לבין הפלסטינים שמתנגדים לטרור.
כל זאת ועוד, ממשלה שפויה שוחרת שלום היתה עושה. ממשלה שהיתה רוצה באמת להחליף את חמאס ולדאוג לביטחון. מאידך, הממשלה שלנו דאגה לחזק את חמאס ולהחליש מאוד את האלטרנטיבה, ודאגה לכסא שלה ולאידיאולוגיית מלחמת הנצח שלה. הממשלה דאגה לשמר את האופציה של חמאס בדיוק ליום שאחרי, כדי לשמר את האופציה לחזור לשישה באוקטובר ולהמשיך בניהול הסכסוך.
כאשר הממשלה אמרה: "לא חמאסטן ולא פתחסטן", היא למעשה אמרה, חמאסטן! עבורה, חמאס עדיין נכס.
עדיין יש אפשרות להרחיק את חמאס. טראמפ מבין את זה, ולכן מציב חלופה לשלטון החמאס בדמות הרשות הפלסטינית ויישום פתרון שתי המדינות. לשם אנו צריכים ללכת, ולהשאיר את הממשלה הזו ואת חמאס הרחק מאחורינו.
הכותב הוא מנהל המחקרים במכון מיתווים