גילם של ילדיי הוא 20, 26 ו-30. אני משתף את הפרט הביוגרפי המרשים הזה רק כדי להסביר שהם מוקפים - מי יותר ומי פחות, בחברים שבאים בברית הנישואים.
מבט חטוף מגלה שמרבית חבריהם שנישאים, עושים זאת בטקסים אלטרנטיביים: חותמים חוזה אצל עורך דין, עורכים טקס אזרחי - ויש בהם שנישאים בחו"ל (היום אפשר גם בזום) כדי להירשם כדין, גם אם לא כדת, במשרד הפנים.
תגידו שמדובר בקהל ליברלי, תל-אביבי, פרוגרסיבי - ואלה רק שלושה משמות התואר שמי שירצה יוכל להשתמש בהם כמילת-גנאי, ואשיב לכם שאתם צודקים, אבל אני זוכר איך בימים עברו אפילו בקיבוצי השומר הצעיר, הסמן השמאלי של החברה הישראלית, שבהם פתחו את חדר האוכל ועבדו ביום הכיפורים, והתבדחו על ילדים שנולדו שייקראו להם "חבר'ה" על שם האבא, קידשו חתנים את כלותיהם כדת משה וישראל.
זאת ואף זאת: חלק משנת בר-המצווה, שנחגגה קולקטיבית לכל שכבת הגיל של כיתה ז', הוקדש (לצד תכנים קהילתיים) לחקר ולימוד הפן היהודי של הטקס.
אצלנו, החילונים העירוניים, למדו בבית הספר התיכון שיעורי יהדות: מהי טלית, מהן תפילין ואיך קוראים דף גמרא. לימדו - ואיש לא זעק "הדתה".
קשה לי לומר שמישהו מאתנו הפך לגדול בתורה, אבל גם אלה שפנו לרכוש את השכלתם הגבוהה בתחומים ארציים יותר, לפחות ידעו דבר או שניים על מושגי יסוד בתורת ומסורת ישראל.
מדי פעם היו מתארחים פעילי חב"ד בבית הספר, מחלקים נרות שבת למערות במכנסיים קצרים או סופגניות בחנוכה לנערים עם עגיל באוזן (שיא המרדנות של אותם ימים, לפני שקעקוע הפך פריט חובה לנער מתבגר).
המיסיון היהודי
רוצה לומר, אהבנו את מסורת ישראל מתוך סקרנות, שמחנו ללמוד אותה - ומכל מקום כיבדנו גם את החלקים שלא הבנו. שיא ההבנה ההדדית היה כמובן ביום הכיפורים. לא צמתי מעולם, אבל התלוויתי לשכנים לתפילת "כל נדרי" בבית הכנסת. אחר כך ישבנו בחוץ ודיברנו עם בני גילנו חובשי כיפה, מונעים מסקרנות הדדית.
תנועת כלי רכב הייתה פה ושם בחיפה של ימי ילדותי (לא רק באזורים המעורבים שבהם חיו ערבים ויהודים בשכנות טובה), אבל הרוב הדומם, תרתי משמע, נמנע מנסיעה על אף שאין חוק מדינה שאוסר עליה.
יהיה מי שיאמר שהייתה זו נדיבות של מנצחים: היה ברור לכל שמדינת ישראל היא מדינה חילונית בעלת סממנים יהודיים, שמכבדת את המסורת ומבקשת לשמר אותה גם בקרב מי שאינם מאמינים או שאינם מקפידים על ההלכה. רחובות שבהם היה בית כנסת (למשל) נחסמו על ידי העירייה דווקא מפני שבכל היתר היה ברור שמותר לנוע בחופשיות.
הבעיה החלה כשכמה עסקני דת, אויביה הגרועים ביותר - מרים פי כמה מחילונים-להכעיס, החלו לנהוג כמו מיסיון. לנסות להכפיף את מה שכונה "פרהסיה" ל"יהודית" יותר, בעזרת כל מני חוקים שהפכו, בתמונת מראה, גם את החילוניות לדווקאית.
חוקי דת נתנו לרוב כאתנן פוליטי, מחיר קטן לשלם תמורת ויתורים של מפלגות דתיות וחרדיות בנושאים מהותיים הרבה יותר. "אוסלו" נמכר לש"ס, השותפה לממשלת רבין השנייה, תמורת כל מני חוקים, למשל חוק הבשר שאוסר על יבוא של בשר לא כשר לישראל.
החמץ כדגל
האם בשל כך התחיל עם ישראל לשמור על כשרות? לא ממש - ולא רק בגלל שהחוק חל רק על בשר ולא על מני שרצים. אם לפני כן חילוני שחשק נפשו ב"שינקן" - נסע עד לקיבוץ מזרע בעמק יזרעאל או סר לאחת המעדניות ששימשו כנציגותיה (ועוד כמה יצרנים) בערים, הרי שעתה צצו חנויות למכירת בשר אחר תחת כל עץ רענן.
חוק החמץ הוא דוגמה טובה אפילו יותר. פעם מי שמאס במצות נהג לנסוע במהלך ימי חול המועד לשכונות ערביות - מיפו ועד לעכו, כדי לרכוש פיתות. מי שלא היה לו "דילר" קרוב של חמץ, הקפיא לחם ופיתות.
הנה נחקק לו החוק שאוסר על הצגת חמץ בפומבי - ומלאו הרחובות במני פוקאצ'ות, בריושים, לחמניות ומאפים אחרים. בעלי עסקים ספגו קנסות רק כדי שיוכלו לספק ללקוחות את מבוקשם.
ומה באשר לנישואים? כאן מדובר כבר בדיני נפשות ממש, עם פסיקות בתי דין רבניים שלא מתיישבות עם רוח הזמן, שהפכו נשים עגונות לשבויות בידי בעלים נקמנים - ודרשו "שלום בית" גם במקרים של אלימות במשפחה.
פה ושם נרשמה אמנם התקדמות, אבל זו הייתה מועטה מדי ומאוחרת מדי: נשים צעירות שרואות עצמן (בצדק!) שוות ערך לבני זוגן - בצבא, באקדמיה ובקריירה, לא מוכנות עוד להפקיד את גורלן בידי מוסד שמונחה בידי הלכה שאינה צועדת יד ביד עם מעמדן.
איראן זה כאן?
דת היא דבר שלא ניתן לכפות אלא בכוח הזרוע. די להביט בדרך שבה נאכפים חוקי דת במדינות מוסלמיות.
לעומת זאת, ארצות הברית של אמריקה היא מדינה דתית, כזו שעל כל שטר כסף שלה כתוב "מבטחנו באל", דווקא מפני שהשכילה להפריד דת ממדינה ולאפשר חופש פולחן לבני כל הדתות ( וכמובן, למי שלא משתייך, מתוך בחירה) לאף אחת מהן.
עכשיו מבקשת הממשלה, נסחטת על ידי גורמים שרוצים להביא הישג דקלרטיבי לבייס שלהם, להעביר כל מני חוקי דת.
המשפט הבא הוא לא המלצה חלילה, אבל כן תחזית: מי שרוצה לחייב בחוק מבני ציבור לקבוע מזוזות בשעריהם, עוד יביא לעקירת מזוזות מבתי מגורים פרטיים.
כל מהלך שנעשה בהידברות ומתוך כבוד הדדי, סופו להצליח. כל ניסיון לכפות בחקיקה מה שזרם מסוים מפרש כ"צביון יהודי" על זרם אחר, לא ייצר יותר יהודים "טובים" אלא לכל היותר עבריינים שיעברו מתוך עיקרון על חוקים שמקומם לא יכירם במדינה מתוקנת.
העצוב הוא שמי שמקדמים חוקים "איראניים" יודעים שהם פוגעים בראש ובראשונה בסולידריות החברתית בישראל - ואף חמור מכך הרבה יותר: מרחיקים יהודים ממסורת אבותיהם.
צא ולמד עד כמה הפכה צינית המערכת הפוליטית שלנו. תבקש ממני לחבוש כיפה ולהשלים מניין? בכבוד אחי היקר, יש מצב שאפילו אצליח למלמל "אמן" במקומות הנכונים. נסה להניח כיפה בכוח על ראשי - ואשליך אותה בזעם.