שבוע לאחר התאבדותו של שורד הנובה רועי שלו, התקיים היום (ראשון) בכנסת דיון המשך בנוגע לצרכים ולמענים של צעירים ניצולי המסיבות בדרום, בראשותה של חברת הכנסת נעמה לזימי.
במהלך הדיון אמר שורד הנובה עומר לשם כי רבים עדיין לא קיבלו את זכויותיהם. עוד עלה מהדיון כי שורדת עברה שבע ועדות, וכי השאלות עצמן, לדברי הנוכחים, היו פוגעניות.
לשם הזהיר כי השורדים עלולים להיות האנשים הבאים שיתאבדו: "השורדים הפסיקו להגיע לכנסת, הפסיקו להאמין שמשהו ישתנה. אנחנו חייבים את העזרה של כולם כדי שהדור שלנו לא יילך לאיבוד. אנשים פשוט לא יוצאים מהבתים. 3,800 אנשים היו במסיבות - זה לא משהו שבא ברגל. אין אף אחת מהעמותות שהצליחה לגעת בכל האנשים האלה".
מייסדת תוכניות למען שורדי המסיבות (טרייב וסלונס טרייב) שפועלות תחת עמותת מגרש ביתי ובמימון עמותת קהילת שבט הנובה, מירב גילי הירש, אמרה במהלך הדיון: "לרועי שלו היו את כל גורמי הסיכון. 411 נרצחו ו־44 נחטפו - הקהילה של הנובה. הקהילה עטפה אותו, הוא חלם להקים עסק, ובשנייה אחת הוא עשה מעשה. כולם היו על זה, ועדיין פספסנו אותו. מי שמתעסק בלנסות להוכיח את הנכות שלו - לא מתעסק בשיקום. חלק מהשורדים חזרו להרטיב בלילה".
על ההכרה בביטוח הלאומי הוסיפה: "20% נכות בהכרה של ביטוח לאומי שווים 1,200 שקלים לחודש - מה הם יעשו עם זה? איך מצפים מהם להשתלב באיזושהי חברה? גם אם מכירים בהם ב־50%, כמעט 3,000 שקלים - זה לא מספיק להם לכלום".
לדבריה, "אחותו של רועי ואחיו צריכים להיות מוכרים כנפגעי פעולות איבה? אובדנות נוצרת מבדידות - איך אנחנו דואגים שיראו את הילדים האלה? הם לא תיק, לא עוד מספר - הם בני אדם צעירים עם חלומות ורצונות, וצריך לעזור להם לעלות על המסלול. מה שמדינת ישראל עושה להם זו הפקרה שנייה וקשה, אחרי הטבח של ה־7 באוקטובר. מה שעושים ביטוח לאומי ותוכניות שונות - עם כל הכבוד והעזרה - זה לא מספיק. שני מיליון שקלים על שינוי שם המלחמה הוא בדיוק הכסף שחסר לסגירת האפלייה של החיילים שורדי המסיבות. אני מתביישת שבזה הממשלה והכנסת מתעסקים".
רוני כץ, אמו של ארד, שורד הנובה, אמרה: "כשכבר ניתנו הטבות מטעם הביטוח הלאומי - הן ריקות מתוכן. הילדים חזרו הביתה להורים, מאנשים עצמאיים הפכו למי שאינם מתפקדים. הדירות רשומות על ההורים, אז לא מגיעה להם ההטבה של הנחה בארנונה. הבן שלי אמר שהוא מרגיש פליט במדינה שלו - שהוא לא מרגיש שייך. אנחנו חייבים להילחם עליהם ועל החברים שלהם, כי הם פשוט לא יהיו כאן".
רוב ההטבות מדברות על 50% ומעלה, הסבירה כץ את הקושי של השורדים: "זו בושה גדולה שהצעירים צריכים לבקש מאיתנו עזרה על חשבון הפנסיה שלנו. הבן שלי עבר ארבע ועדות, לאחת מהן הוא לא היה מסוגל להגיע - וקיצצו לו את האחוזים בחצי. הם מרגישים שהמדינה הפקירה אותם פעם נוספת - אין מדינה. אני לא ראיתי את הבן שלי שנה, כי הוא מפחד לחזור לישראל".
מתוך 3,559 נפגעי פעולות איבה משורדי הנובה והמסיבות, רק כ-50% חזרו לעבודה ברצף של לפחות 5 חודשים, 10% של רצף עבודה של 3-4 חודשים, "ולצערנו השאר לא חזרו לעבודה ומתמודדים עם טראומה קשה מהטבח".
במקביל, הורים רבים סיפרו כי קיים פער גדול מאוד בין מה שנאמר בהנהלה לבין מה שקורה בוועדה. "בוועדות לא מתייחסים לדוחות של פסיכולוגים, אלא רק של פסיכיאטרים. נותנים לילדים האלה הרבה תרופות והרבה קנאביס רפואי. הם אומרים שזה לא עושה להם טוב, ויש אנשים שרוצים שהם ייקחו כי לטענתם זו התרופה," אמרה נוגה, אמו של שורד נובה.
"הבן שלי לא רוצה לקחת כל כך הרבה תרופות - ומחייבים אותו. השילוב הזה קטלני, זה יותר מפצצה מתקתקת. הבן שלי היה חבר מאוד טוב של רועי, ואני ועוד שישה שורדים - ראינו איך בשנייה קמו ויצאו החוצה לחפש אותו. רועי היה אחד שהיה לו את כל הסיכויים להצליח. הוא היה העוגן של השורדים, ואם זה קרה לו - זה יכול לקרות לכל אחד. ואם אחד כזה נפל - אז איפה הילדים שלנו? פוסט־טראומה זה לא דבר שמחלימים ממנו, זה יכול לחזור בכל רגע. צריכים לעזור גם לנו, ההורים, כי אין לנו יכולת להחזיק אותם - לא נפשית ולא כלכלית".
משי סנדרוביץ', מאגף השיקום בביטוח הלאומי, השיבה: "הממוצע לוועדה הוא שתי ועדות. יש כ־15% שהיו להם גם יותר, וחלק עברו חמש, שש ואף שבע ועדות. אנחנו מתייחסים לכך במלוא תשומת הלב, בשיתוף הורי השורדים. היו לנו מפגשים שבהם סיפרו לנו מה עובר על ילדיהם. אנחנו עושים עבודה משמעותית בנושא הוועדות הרפואיות. בלשכה המשפטית ינסו להצמיד כמה שיותר נכויות כדי לאפשר קבלת נכות לצמיתות, ואז יתחילו בשינוי".
"לגבי מתווה הביניים אנחנו מרגישים שאחרי שנתיים צריך לחשוב על תקופה ארוכה יותר להכרה בנכות. מעל 30 אלף ועדות רפואיות נעשו, וזמני ההמתנה אינם ארוכים - הקצב מהיר. אנו רוצים לראות יותר נכויות לצמיתות, ומבקשים לפנות אלינו כדי לבדוק כל מקרה לגופו". על הקושי בוועדות אמרה: "אנחנו עושים עבודה עם הלשכה הרפואית והכשרה ייעודית לשורדי הנובה. טענת הרופאים היא שלפעמים אין מספיק מסמכים רפואיים, ולכן הוועדות נמשכות מעבר לנדרש".
יו"ר הוועדה נעמה לזימי:" עברו שנתיים מאז הדיון הראשון שלנו בנושא, והמענים הממשלתיים לשורדים עדיין נגררים. התקציב שמוקדש לשינוי שם המלחמה יכול היה לממן כבר עכשיו בתים מאזנים, הכרה אוטומטית לשורדים ושיקום אמיתי. לא נמתין עד שאנשים יידחקו לקצה הנפשי, יש להעביר תקציבים ולקצר תהליכים ובירוקרטיה במידי. אקיים וועדת מעקב נוספת בקרוב".