ב-7 באוקטובר אמרתי בקול רם את מה שלא נעים לשמוע: היום, כשישראל פגועה, נוח לעולם להראות לה אהדה; ובעוד כמה ימים, כשנזכיר כמה אנחנו חזקים, זה יתהפך. זה טבעו של עולם שאוהב קורבנות אך מתקשה לאהוב מנצחים. בשבוע הראשון שלאחר הטבח התייצב העולם לצידנו אינסטינקטיבית, מראשי מדינות ועד דגלים מוארים. אחר כך האהדה התחלפה בסמלים ובהגדרות חדשות.
ביולי 2025, לפי סקר Gallup שנערך בארצות הברית, רק 32% מהאמריקאים תמכו בפעולה הצבאית של ישראל בעזה, שפל היסטורי בתמיכה הציבורית מאז החלה המלחמה. במקביל, סקר YouGov שנערך באירופה מצא כי במערב נרשמה ירידה חדה באהדה לישראל: במדינות כמו גרמניה, צרפת וספרד פחות מ-20% מהנשאלים הביעו דעה חיובית, לעומת רוב מובהק שגילה הסתייגות או עוינות. ההפגנות, ההצהרות והשטף הוויזואלי ברשתות התלכדו לנרטיב ביקורתי אחיד.
הנתונים הללו ממחישים עולם שמודד מלחמות כמו קמפיינים, ברגש, לא בצדקתה ולא בתוצאה. המלחמה לא נוהלה מול עזה בלבד, אלא גם בזירת תודעה גלובלית: בשדות הקרב של דעת קהל, נרטיבים ואלגוריתמים. ישראל נאלצה להילחם בשני עולמות שונים, האחד מדבר בשפת האיומים והאחר בשפת התמונות. בשעה שחמאס חישב מטרות בקילומטרים, העולם חישב אותן בפיקסלים. זו הייתה מלחמה אמיתית מול מציאות מדומיינת, ואין דרך לנצח בשתיהן. מי שמנסה לרצות את שתיהן, מפסיד את שתיהן.
בעידן שבו אפקט הטיקטוק החליף את אפקט ה־CNN, המלחמות נמדדות באסתטיקה של סבל. האלגוריתם מתגמל תמונה שמעוררת זעם על פני הקשר שמסביר מציאות. וישראל, אולי האחרונה שעדיין מבינה מהו ביטחון לאומי במובנו המקורי, למדה תוך כדי תנועה להפסיק לשחק במשחק הזה. ולצד זה, הגיע הזמן לוותר על המונח "הסברה". אין מילה שמסמלת יותר את המנטליות המתרצת. בעולם שבו הכול מתועד ומתורגם, ניסיון "להסביר" נתפס כהתחמקות מהכרעה. הסברה איננה מדיניות, אלא תסמין של מדינה שמדברת על עצמה במקום לעמוד מאחוריה. הסברה היא תגובה שמתחפשת לאסטרטגיה, שיח של התנצלות שנועד לרצות קהל שכבר החליט מה יראה. מדינה שאינה בוטחת בצדקת דרכה מנסה להסביר; מדינה שבוטחת בה - פשוט פועלת.
בסוף, לא סקרים, רשתות או האשטגים הם שסיימו את המלחמה, אלא מדיניות שידעה מה היא רוצה להשיג. דעת הקהל, תמיד, מגיבה לתמונה האחרונה ולמילה הראשונה. אבל את התוצאה קובעת רק שפה אחת: השפה של מעשים.
הפער שנחשף בין שנתיים בעזה ל-12 ימים באיראן הוא ההבדל שבין דימוי למעשה. בעזה דיברנו בשפה מגומגמת, בין הכרח צבאי לנימוסי סליחה. מול איראן דיברנו בשפה אחרת, קצרה, קרה, בוטחת, והעולם הבין. "עם כלביא" העבירה את השיח לשפתנו: גרעין, הרתעה, מניעה. אפילו מבקרינו נאלצו להשתמש במונחים שהצבנו. בעזה, לעומת זאת, היינו שבויים בשפה של אחרים. מי שלא מנסח, מנסחים בעבורו, וכך ישראל נגררה אל שפה שלא הייתה שלה. התקיפה באיראן לא פתרה הכול, אך הזכירה עיקרון שהעולם קיבל: גרעין איראני הוא קו אדום בינלאומי. מדינות שדרשו מאיתנו "מוסר" נאלצו לדבר לפתע על פיקוח, הרתעה וחלוקת אחריות - בשפה שישראל הכתיבה.
ישראל איננה בעיה מוסרית אלא מבחן מוסרי
המלחמה באיראן גרמה לישראל להתבגר. במקום "דווקא" לעולם, סדר עדיפויות: קודם ביטחון, אחר כך הסברה. קל יותר לעורר אמפתיה לקורבן מאשר לשכנע בצדקת הכוח. אבל כשהכוח מתורגם לתוצאה, גם המבקרים נאלצים לדבר עם ההכרעה, כפי שקרה באיראן. גם מתנגדי הפעולה ניתחו את ההרתעה והסיכון הגרעיני, לא מאהדה אלא מפני שהעובדות אילצו.
דעת הקהל משנה, אך רק כליווי למדיניות ולא כתחליף לה. היא יכולה לסייע בבניית שותפויות ולהפחית חיכוך, אך לא להכריע מלחמות. את הלחימה סיימנו לא מפני שהטרנד הורה, אלא מפני שהמעשה הכריע - והמציאות עצמה הפכה למוסר, כזה שנבחן במעשים ולא בסיסמאות. לא נולד עדיין האו"ם שימנע ממדינה ריבונית להגן על אזרחיה כשהיא מותקפת, ומכאן שגם במערב הולכת ונולדת מחדש ההבנה: ישראל איננה בעיה מוסרית אלא מבחן מוסרי. כבר במאה ה־17 כתב תומאס הובס כי תכלית המדינה היא להגן על אזרחיה מפני כאוס, לא כדי לזכות באהדה אלא כדי להבטיח חיים. עיקרון פשוט, שנשכח בעולם השופט מלחמות בתמונות יותר מאשר במציאות. מי שמבין את העיקרון הזה, יודע גם איך לנהוג כשהעולם שוב נבחן בו.
המחיר ברור: גל אנטישמיות חסר תקדים במערב. אבל גם זה לא מצדיק מדיניות של פחד. זהו שיעור שהמערב כולו עוד ילמד, בעידן שבו רשתות מייצרות רגשות ומנהיגים נבהלים מהן. מדינות אינן נמדדות בשיתופים, אלא באחריות שהן נוטלות ובלילות השקטים שהן מעניקות לאזרחיהן.
הכותב הוא מומחה לפוליטיקה בינלאומית, ניהול משברים ותקשורת אסטרטגית