מדינת ישראל נכנסה באופן רשמי לשלב האחרון של המלחמה בעזה, המלחמה על הנרטיב. זה שלב במלחמה שאסור להקל בו ראש, כי הוא יכתיב במידה רבה את המשך הדרך הביטחונית, המדינית והערכית של ישראל אחרי המשבר הביטחוני החמור בתולדותיה.
לכן, אני רוצה להתעכב על האמירה שעלולה לעצב באופן הרסני את הנרטיב של המלחמה, ואני מתכוונת לאמירה של צביקה מור מ"פורום תקווה" - אבא של איתן מור שהיה חטוף בשבי חמאס מאז השבעה לאוקטובר, שציטט את דברי אנשי חמאס לבנו, בעת ביקורו של ראש הממשלה נתניהו - "שאיתן יצא ראשון כי אבא שלו לא הפגין".
משפט שאפשר לומר בעדינות - מוטב שלא היה בא לעולם, ובוודאי במעמד כזה. ראשית, מפני שאינו נכון. איתן מור השתחרר מהשבי יחד עם יתר החטופים שהאבות והאימהות שלהם דווקא כן הפגינו, ועוד איך הפגינו. מה שבטוח שהמחאה האזרחית - אותה מנסים להשמיץ, הייתה, לכל הפחות הכוח שהניע את ממשל ארה"ב ואת טראמפ עצמו להיכנס לתמונה. המאמץ הצבאי היה הכרחי, אבל לבדו - לא הביא לשחרור החטופים. במקרים מסוימים הוא אף גבה את חייהם. מתן צנגואקר ואיתן מור שוחררו יחד - לא אחד בזכות אבא שלא הפגין והשני בזכות שכן. אין כאן "חסדי שמיים" מדודים לפי עמדות פוליטיות.
שנית, כי הוא משרת את תעמולת חמאס. אם המשפט הזה באמת נאמר על ידי בכיר חמאס, הוא משיג בדיוק את מה שחמאס רוצים, וזה להפריד בינינו ולהחליש אותנו.
ושלישית, וזו נקודה אישית עבורי כמשתייכת לציונות הדתית, הוא מצביע על שיבוש מוסרי עמוק: של אידיאולוגיה פוליטית אשר צמחה בערוגות הציונות הדתית, והפכה את המלחמה לאידיאולוגיה שלה - מלחמה כנגד עמלק שמשמעותה מלחמת נצח. הציונות הדתית שאני גדלתי בה, של אנשי אמונה ומוסר, מעולם לא דגלה בקדושת המלחמה. להפך, היא האמינה שיש קדושה בחיים, באדם, בחברה צודקת, במדינה שמצילה חיים. הרי לשם כך הקמנו מדינה. ולא להקרבת ילדינו למולך בשם אלוהים או אידיאולוגיה (האיסור הכי חמור בתורה).
בגלל ההקצנה של העשורים האחרונים, קל לשכוח, אבל הציונות הדתית האמיתית צמחה מתוך הכרה עמוקה בערך החיים של הפרט וכאומה, וההחלטה של ציבור דתי-אורתודוקסי להצטרף להרצל ולקונגרס הציוני, מתוך ידיעה שתקום מדינה חילונית, הייתה בשל ערך הצלת העם היהודי מאנטישמית וגזרות שמד - ציונות של בניין, לא של חרב.
בניגוד לרוח המשיחית והכהניסטית הרעה שתפסה בה אחיזה, הציונות הדתית לא העלתה על נס את הנקמה ומיגור "הרוע בעולם", לא של ארגון מרצחים כמו חמאס ולא אחרים, אלא רק אם הם יוצרים איום על חיי אזרחי המדינה. במקורות היהודיים תפקיד הנקמה הוא של הא-ל בלבד - "א-ל נקמות ה'" - ה' יקום את דם הקדושים - לא אנחנו.
אין קדושה במלחמת נצח, ואין גאולה בדם. תפקידנו כעם ריבוני איננו לנקום את נקמת הקדושים, אלא לחיות, לשגשג, להיות הכי חזקים והכי מוכנים כשצריך. המלחמה אינה יעד בפני עצמו. עצוב לומר, אבל "פורום תקווה", שליבי איתם, הפכה לכלי שרת בידי קולות קיצוניים - גם של חמאס, וגם של סמוטריץ' ושות'. במקום חזון של מדינה ריבונית שיודעת להיות קיר ברזל - העדיפו "מלחמת נצח" עבור מי שאיבד דרך ואיבד אמונה.
הציונות הדתית שאני מאמינה בה, איננה רק חותרת ומתפללת לניצחון , היא מציבה גם חזון של שלום - את הפסוק: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו" אנו אומרים שלוש פעמים ביום בתפילה, לא נקמה בשם האל - אלא בניה בשם האדם. מי שרואה במלחמה חזון, ובשלום מכשול - זה לא ציונות דתית. זו בגידה ברוחה.
הכותבת היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, מועמדת מספר שמונה ברשימת ישראל ביתנו לכנסת ה-25, וממובילות תנועת "אמא ערה"