"עכשיו מתחילים במסע הבראה. יש לנו תחושה של לידה מחדש": כך אמרה אימו של אלקנה בוחבוט, לאחר שבנה שב מהשבי. במילים הפשוטות הללו ביטאה תחושת שחרור, הקלה והתחדשות שרבים בישראל חוו בשבוע שבו חזרו סוף סוף החטופים החיים אל משפחותיהם ואל יקיריהם.
אך לצד ההתרגשות והדמעות, זהו גם רגע מורכב. רגע של שינוי, של חוסר ודאות ושל שאלות חדשות. השנתיים האחרונות היו שנים של כאב ומועקה מתמשכים - אך גם של הישרדות ומאבק. רבים למדו לתפקד בתוך סערה מתמדת, והשאירו את ההתמודדות הנפשית והרגשית ל"אחר כך".
משפחות החטופים נלחמו על השבת יקיריהן ועל שמירת הנושא בלב השיח הציבורי. אנשי המילואים נלחמו בשתי חזיתות - בשדה הקרב ובבית. בני ובנות זוגם נלחמו לשמור על הילדים, על הבית ועל השפיות. העקורים נלחמו לשמור על שגרת חיים, על קהילה ועל תחושת שייכות. אלו רק חלק מהמאבקים שליוו רבים בחברה הישראלית בשנתיים האחרונות.
כעת רבים חשים שאפשר סוף סוף לנשום. שניתן להרפות מהלחימה ולהתפנות לטפל בנפש.
שורדת השבי שרון אלוני קוניו, אשתו של דוד קוניו, אמרה השבוע: "זה הולך להיות מסע שיקום ארוך שלנו כמשפחה. מאז שחזרנו מהשבי לא התחלנו את תהליך השיקום, חיכינו לדוד. הרגשנו שלא נוכל להשתקם בלעדיו. ועכשיו הוא כאן, ועכשיו אפשר להתחיל לרפא את הכאב יחד - את הכאב על החברים שאיבדנו, על השכנים שנעלמו, על הסיוט של השבי. בזה נתרכז מעכשיו והלאה".
מילותיה העמוקות משקפות גם את המסע הצפוי לכלל הציבור הישראלי. הטראומה שחווה הציבור הישראלי אינה טראומה אחת. היא ריבוי של טראומות שנשזרו זו בזו: טראומת שבי, טראומת לחימה, טראומת אובדן, טראומת פינוי, טראומת בגידה ועוד. יש שחוו אובדנים, יש שנפצעו בגופם ואחרים נפצעו בנפשם.
אך המשותף לכל הטראומות הללו שהן טראומות מעשה ידי אדם, מן הטראומות הקשות ביותר לעיבוד. בניגוד לאסון טבע, כאן מדובר בפגיעה מכוונת, במפגש עם אכזריות אנושית קיצונית וגם בפגיעה בביטחון הבסיסי ביותר ולעיתים בתחושת האמון באדם ובעולם. ההחלמה מטראומות מסוג זה מתרחשת בתוך יחסים - יחסים מרפאים, אמפתיים וקרובים. היא דורשת שיח, סולידריות, הקשבה, וגם יכולת לשהות בכאב מבלי למהר לעקוף אותו.
ולצד השמחה על סיום המלחמה חשוב לדעת שדווקא עכשיו, כשהשקט חוזר - עלולים להתעורר ביתר שאת הכאבים, הפחדים, האובדנים, הכעס, הסדקים ביחסים, והשאלות הקשות - בהיבט האישי והלאומי כאחד.
התגובות הנפשיות של פוסט טראומה יכולות להופיע גם חודשים ושנים לאחר האירועים (תופעה הידועה בשם "טראומה מושהית" Delayed trauma response). בזמן המשבר האדם ממשיך לתפקד, לעבוד, לטפל במשפחה, להתנדב, לצאת למילואים ואף להרגיש חוזק. אך הנפש נמצאת במצב של הישרדות והשהיה של הרגשות הקשים. לעיתים רק כאשר הסכנה חולפת והחיים מתחילים לחזור לשגרה הנפש כמו מרשה לעצמה להרגיש את מה שנמנעה ממנו בזמן המשבר.
בנוסף, בזמן משבר קולקטיבי כפי שחווינו בשנתיים האחרונות, תחושת הלכידות ושותפות גורל מעניקה כוח, תחושת משמעות והגנה, אך עם סיום המשבר רבים יחוו בעוצמה את הקושי במלוא עוצמתו, בעיקר משום שכעת הם יוותרו עמו לבדם, עם תחושת חוסר נראות, בדידות ולעיתים גם עם אובדן משמעות.
ברגעים הללו הסכנה הגדולה ביותר היא שנשאיר את מי שנפגע מאחור. התרבות הישראלית, שמקדשת את ההתקדמות והעשייה, מתקשה לעיתים להכיל כאב. אנחנו רצים קדימה, רוצים להמשיך הלאה ולהיות "חזקים". למי שכואב נאמר לעיתים - "אל תתעסק בזה", "תשחרר", "תתעסק בדברים אחרים". אלא שדווקא עכשיו חשוב שנעצור לשאול, להקשיב ולדבר בפתיחות. ובעיקר לא לפחד להעיר את הכאב. אצל מי שנפגע - הכאב שם כל הזמן.
שתיקה מתוך כוונה "לא להפריע" עלולה להעמיק את תחושת הבדידות והעדר ההכרה. חשוב לציין שלמרות המודעות הגבוהה לנושא של פוסט טראומה, עדיין קשה בזמן אמת להבין את מי שסובל ממנה. סימפטומים כמו התפרצויות זעם, הסתגרות, קושי לקום בבוקר, להתרכז, לתפקד ולקחת חלק בחיים - אלו סימפטומים שעדיין קשה לסביבה להבין ולקבל.
בנוסף, רבים ממי שחווים פוסט-טראומה מרגישים שהם עול על סביבתם, ובוחרים להתכנס ולהתרחק, דבר שמקשה עוד על הטיפול בהם. חשוב לדעת שיש אפשרות לסייע, לטפל ולעזור. אך לצד הטיפול המקצועי על ידי אנשי הטיפול, הריפוי מתרחש גם דרך קשרים, תחושת שייכות וסולידריות אנושית. מתוך מרחב כזה צומחת משמעות - משמעות לחיים, ליחסים ולעשייה.
צמיחה מתוך השבר
הטראומה משנה אותנו, את כולנו. אבל שינוי איננו בהכרח הרס. לעיתים, מתוך השבר עשויה להיוולד גם צמיחה. המונח "צמיחה פוסט-טראומטית" (Post-Traumatic Growth) שהוטבע באמצע שנות ה-90 על ידי הפסיכולוגים לורנס קלהון וריצ'רד טדסקי, מתאר את היכולת למצוא חוזק פנימי, הערכה מחודשת לחיים, עומק רגשי ותחושות חדשות של משמעות וערך בחייהם דווקא מתוך ההתמודדות עם הטראומה.
אין פירוש הדבר שהכאב נעלם - אלא שהוא מקבל מקום בתוך סיפור חיים רחב יותר. אם נדע כחברה להקשיב, להכיל, לשקם אמון, ולהיות זה עם זה - נוכל להפוך את מסע ההבראה למסע של לידה מחדש.
כדברי עידית אהל, אמו של אלון אהל ששב מהשבי: "יש לצאת למסע אמיתי של חיבור ובנייה מחודשת. לוודא שהבית החדש שנקים פה יהיה בית שלם שכל אזרחיו ירגישו חלק ממנו - בית בטוח, במובן הכי עמוק".
אם אתם או קרוביכם חווים מצוקה אל תישארו עם זה לבד- קו הסיוע של עמותת נט"ל מעניק סיוע ותמיכה נפשית לנפגעי טראומה על רקע מלחמה וטרור 24/7 במספר 3362* ובצ'אט באתר
הכותבות:
אירית אלוני - עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית מומחית בטיפול בטראומה, מנהלת היחידה הקלינית בנט"ל.
אורלי זהר - פסיכולוגית קלינית מדריכה, מומחית בטיפול בטראומה ומנהלת מקצועית בנט"ל.