לאהוב את קרמיט בטוסקנה

בזמן האחרון אני מקבלת אותות מהחלל החיצון. זאת אומרת, אני כמעט סגורה במאה אחוז
שאלו אותות מהחלל החיצון, אבל יכול להיות שזה גם סרט של פליני. משה בעלי אומר שהשתגעתי. "העבודה הזאת בפרסומות עשתה לך בלגאן בקופסא", הוא אומר ומצית עוד מרלבורו אדום . "משה", אני אומרת לו בפרנואידיות הולכת וגוברת, "מה פתאום התחלת לדבר כמו ערס?"

האותות שאני מקבלת באים מהטלוויזיה. בשני צבעים. ירוק ואדום. בירוק אני רואה צפרדע, ילד איטלקי עם סמארק באף, ונדמה לי שגם את טוסקנה. באדום אני קולטת את אחותה הכוניפה של קלאודיה שיפר, עושה גוד טיים עם איזה קשיש. משה אומר שזה רפאל קלצ'קין מהבימה. "תשתוק", אני אומרת לו, " רפאל קלצ'קין מת".

אנשים אומרים לי שהשתגעתי. "מה קרה לך?" שואלת אותי חברתי השינקינאית
פטרה, "את לא רואה שזה הפרסומות החדשות של יס?". אני שותקת ומזמינה עוד
קצר. "איזה סרטים עשה להם יריב גבר", היא אומרת. "מאסטר פיס!"

עכשיו אני מוסיפה גם שלוש כפיות סוכר, כי אני יודעת שתכף ומייד היא מתחילה לדבר בסימני קריאה "איזה אסקפיזם! איזה שפה קולנועית עשירה! איזה עקיצה לעולם המסחרי הדקדנטי! איזה הומאז' לפוטוריזם האיטלקי! ולאדית פיאף!!!" וככה פטרה ממשיכה וממשיכה, עד שבא לי לתפור מהפודלית שלה, שאנטי, שיושבת איתנו בבית הקפה, איזה ארנק ערב קטן.

"הלו!!!" אני אומרת לה, "שיינקין שנת 89' איז אובר. פיניטו. הסרטים האלו, מפגרת לבושת קומביניזונים שלי, הם איומים".

א-י-ו-מ-י-ם. נחזור ברשותכם לשיעור ראשון בבית ספר לפרסום: עליך למכור את המוצר.
ומה מוכרים לי הסרטונים החדשים של יס?". כלום. נחזור שנית, ברשותכם: כלום.

הבה נעבור על המסרים העוברים לי מהפרסומת הירוקה. ראשית, אנו נלקחים לכפר קטן באיטליה. איך אנחנו יודעים שזה באיטליה? יש אקורדיון סיציליאני כזה של מאפיה ברקע.
מיד אחרי זה, ילד זב חוטם מתאהב בצפרדע. איך אנחנו יודעים שהוא מתאהב? כי הוא שם אותה בסבוניה.

עכשיו יש זמן לשוט של אווירה - אחו ירוק וארובות. שכן, ידוע לכולנו שהימים ימי המהפכה התעשייתית הם, ובכל כפר קטן באיטליה מייצרים תחמושת. בלה, בלה, בלה. עוד כמה התנשקויות עם הקרפד, והילד מנצח בתחרות קפיצה. איך סינמה פרדיסו?

מיקי מאוסים חביבים במשרדי פרסום. עד מתי קריאטיביות על חשבון מסר? אי אפשר, אני חוזרת, אי אפשר, לעשות סתם סרט, יפה ומושקע ככל שיהיה, על אהבה לקשישים וקרפדים, ולצפות שאנשים יקנו חבילה בלווין.

אולי לא קלטתם, אבל אנחנו כבר בדרך ל-2001. יש כבר אינטרנט, יש יותר ויותר זמן לתרבות פנאי, סף הריגוש עולה ועולה. רוצים שאני אראה את הטלוויזיה שלכם? תביאו לי תפריט. תבטיחו לי שיהיה אקשן בכל זמן נתון. שיהיה סקס. רוצים לראות שוורצנגר, רוצים ללקק את האצבעות מה"יוסטון גאנג באנג 610 ".

לא מבינים, תמימים שלי? טלוויזיה זאת לא אהבה. טלוויזיה זה קריז. הסרטים שלכם צריכים לגרום לי להרגיש שהיד שלי רועדת מרוב רצון להתחבר אליכם. האם עשיתם לי את זה? לא. כל מה שעוררתם בי זה געגועים מפוהקים לקרמיט (ואולי גם לקלצ'קין , אם אתם מתעקשים).

ואני שואלת, לא מספיק סבלה "יס" המסכנה מאסטרטגית השיווק הדפוקה שלה? לא מספיק שאפילו משה לא רוצה להתחבר לפוקס ספורט? בסוף הסרט ממליצים לי יריב גבר והחבר'ה "ללכת עם האהבה שלי עד הסוף". לאיפה בדיוק אני הולכת עם האהבה הזאת שלי? לטוסקנה? לקליניקה און? ל"טאואר רקורדס" לרכוש את הפסקול של אדית פיאף? אפילו מספר טלפון להתחברות אין לי. שלא לדבר על חשק.