ש' התגייס באוגוסט 2022 לצה"ל, עבר מסלול לוחם בפלוגה בגדוד 50 בחטיבת הנח"ל, התמנה ל'נגביסט', ולאחר מכן עברה הפלוגה לגדוד 71 בחטיבה המשוריינת 188, שהחלה לפעול כפלוגת חשיפה-תקיפה שמטרתה לאתר איומים בשטח האויב על הטנקים ולהשמידם. "במשך יומיים בכיתי עם דמעות על ההחלטה להעביר אותי לחטיבה 188, כמו שבחיים לא בכיתי", סיפר ש'.
בשעה 06:29 בבוקר ה־7.10.23, ש' היה במרחב החטיבה המרחבית עציון, בגזרת הרודיון במדבר יהודה, לא הרחק מתקוע ונוקדים. בסביבות השעה 09:00 הצטרף לכוח של המ"פ סרן ק', ויחד הוקפצו על רכב מסוג 'טיגריס' לעיר שדרות כדי להדוף מחבלים. תוך שעה וחצי הם הגיעו לעיר.
"בדרך הסתכלתי על תמונות וסרטונים בווטסאפ ובטלגרם, היה עצוב לראות את זה. חברים שלי מגולני עדכנו בפרטים מהשטח: חבר שנפצע עם כדור ברגל; הודעה על חבר שנפצע מקליע ביד; וככה זה המשיך עם עוד חברים פצועים ממוצב פגה. ידעתי לאן אני נכנס".
הכוח הגיע לשדרות בין השעה 10:00 ל־11:00. "שם חטפנו את הכאפה. אני זוכר שירדנו מהטיגריס; אתה מת להשתין, מסתובב שנייה, ופשוט רואה ערמות של גופות. ערמות. אני מבין שנגמר הסרט. המ"פ סרן ק', בתדריך, לוקח את היד שלי ומצביע איפה בווסט שלו נמצא החוסם עורקים, כדי שאם יקרה לו משהו, אני אדע איפה הוא ואחבוש אותו".
מפקד חטיבת גבעתי, אל"ם לירון בטיטו, הבחין בכוח של חטיבה 188 יורד מהרכב האימתני והממוגן, מתוצרת החברה הישראלית פלסן סאסא. לאחר שביקש את הרכב עבור הכוח שלו והבין שהמ"פ מתעקש להילחם בעצמו, נסעו יחד משדרות לקיבוץ כפר עזה דרך נתיבות, משום שהצירים האחרים היו עמוסים במארבי מחבלים.
"הצטרפו ל'טיגריס' מח"ט גבעתי, הסמח"ט, קצין נוסף ועוד שני לוחמים. נעצרנו במחסום אחרי נתיבות, מול מושב שובה, כי הבינו שהשטח מלא חוליות מחבלים ויש חשש שישגרו טיל נ"ט על הרכב. מח"ט גבעתי אמר שאנחנו הולכים דרך השדות - חמישה קילומטרים עד לקיבוץ. ברקע מלא צבע אדום, פיצוצים. פתאום אני מוצא את עצמי הולך בראש טור של לוחמים, כשלצידי מח"ט גבעתי. נשק קדימה, שתי ידיים עליו - מלחמה. מוכן לכל אירוע. אם אני עובר ליד 'מיגונית', אני פותח זיג. כל הזמן בדרך מסתכל ימינה, שמאלה, לפעמים גם אחורה. הייתי בין הראשונים, וכל רשרוש בענפים מושך אותך. הייתי על 200 קמ"ש באדרנלין. חמישה קילומטרים זה נשמע קצר, אבל זה מאוד מאוד ארוך. תוך כדי הליכה הייתי בטוח שזה הרבה יותר ארוך".
הכוח הגיע לקיבוץ כפר עזה והחל להתארגן לכניסה. לפתע הגיח לעברם רכב 'סוואנה' לבן, מחורר מכדורים ודלתותיו פתוחות. "כשראיתי שער צהוב פתוח הבנתי שמשהו נורא רע קורה בקיבוץ. אין מצב שיש אירוע טרור בפנים והשער פתוח. זה סימן רע, רע, רע. פתאום מגיע רכב סוואנה במהירות, משהו מוזר. אני זוכר בן אדם בתוך הרכב, עם חולצה לבנה, אדומה מדם, והם צועקים: 'אנחנו יהודים! יהודים! ישראלים! צה"ל! צה"ל!'. חששו שנירה. ברכב נהג חייל, ובפנים היו גופות ופצועים קשה, מדממים. זה היה נורא. המחבלים ירו הרבה כדורים על הסוואנה, הכול היה מנופץ והרוס, הברקסים שלו לא עבדו. אם אני לא טועה, אלו היו לוחמי יחידת יהל"ם שחילצו זוג אזרחים".
מח"ט גבעתי, אל"ם בטיטו, הוביל את הכוח הקטן לכניסה לתוך הקיבוץ, כאשר ברקע נשמע ירי בלתי פוסק של נשק קל, נפילת רקטות, פיצוצי רימונים, טילי נ"ט וצרחות. "זה היה בערך כבר בשעה 11:30 או 12:00, לא זוכר שעות. הרגשתי מאוד מוכן למשימה. כמות המעצרים והמבצעים שעשינו בגדוד היו מטורפים", סיפר ש'. "אני נכנס עם מח"ט גבעתי והמ"פ שלי. נשק קדימה, שתי ידיים. אני דרוך מול כל מה שיקרה. הבתים הראשונים מחוררים מירי, הרוסים, גמורים, עולים באש, חלק כבר שרוף, שחורים. אני הולך והנה גופת מחבל עם סרט על הראש, ועוד גופה ועוד אחת. עוברים מהליכה לדילוגים ומתקדמים לבתים להציל אזרחים. ראינו מרחוק טנדר לבן אבל לא ידענו של מי הוא... אולי רבש"ץ?".
בשלב מסוים הכוח של חטיבה 188 נקלע למארב של מחבלי חמאס בלב השטח הבנוי; נפתחה לעברם מכת אש ממספר רב של מחבלים על הגגות, מתוך שיחים וממבנים. "צרחות של 'אללה אכבר' בלי הפסקה. היה לי ברור כבר בהתחלה - אם אני יורה לכיוון שלהם אני גורם להם להפסיק לירות. מעולם לא ירו עליי ככה. לא שמעתי רעש כזה אפילו לא במטווחים. אתה שומע את השריקות באוזן, ליד הרגל; ננעץ בקירות. כדור ועוד אחד, והרבה. לא יודע איך זה לא פגע בהתחלה. אני יורה והורג מחבלים - אחד ועוד אחד. חלק מהם הסתתרו בשיחים, חלק עמדו ליד קיר. כמו עכברים. הם היו בכל מקום, מספר בלתי נתפס. אחרי שהשבנו באש, חלק מהזמן הייתי במצב שכיבה. חזרנו לבית שלצידנו, הסתתרנו ונערכנו שוב. התפרסנו לקרב".
על המחשבות ברגעי התופת מול אש כבדה סיפר ש' שלא השקיע יותר מדי מחשבה: "לא כל יום אתה הורג מחבל, אבל כל יום החלום שלך זה להילחם על המדינה. ואם יש איום על המדינה, אז להיות זה שמחסל אותו. המחבל רוצה אותך מת; זה או שאתה מת או שאתה הורג אותו".
הכוח מפלוגת החשיפה־תקיפה של חטיבה 188 יוצא מהמבנה ונכנס ללחימה קשה מול אש בלתי פוסקת במשך כמה שעות, כשבמקביל נופלות רקטות במרחב.
"בשלב מסוים אני מוריד שיח שהיו בו מחבלים. פתאום אני רואה משהו עף. חשבתי שזו ציפור שעפה מהרעש. שנייה אחת ואלף מחשבות. פתאום אני קולט, צעקתי: 'רימון!'. הרימון נחת לידנו. גם המ"מ שלי צעק: 'רימון!'. קמנו ונכנסנו לתוך הבית. הרימון נחת על הרצפה, התפוצץ, וכל הוויטרינה של הבית נשברה. זכוכיות עפו לכל כיוון. אני לא אשכח את זה לעולם. אני עם מקלע 'נגב' ועוד תוף, קשר על הגב שלי, סוללות, מגברים - ואני קופץ. לא יודע מאיפה הכוחות. התחלנו לצעוק מספרי ברזל, לבדוק מי נפגע. כולם צעקו יחד. הסתכלתי עליהם, ראיתי בעיניים שהם בסדר. ידעתי שאם אני לא מוריד את המחבל שזרק את הרימון, הוא יזרוק עוד אחד. יצאתי, שיניתי מקום, נעמדתי ליד קיר והתחלתי לירות. אני יורה על המחבל - ויש לי מעצור. שוב יורה - שוב מעצור. זה לא היה ה'נגב' שלי, אבל תפעולתי הכול טוב. מולנו מחבלים בלי הגבלה של תחמושת, יורים בלי הפסקה. ואני סופר כדורים. התחלתי עם 150 כדורים בתוף של הנגב. על כל עשרה כדורים אתה רואה קליע עם פס לבן".
העיניים של ש' מתרוצצות, מחפשות מחבלים שמסתתרים. הם יורים ונעלמים. לפי הערכות, הוא הורג יותר מ־12 מחבלים ופוצע נוספים. לפתע הוא מרגיש מכה חזקה בחזה. "אחרי כמעט שלוש שעות של לחימה, בערך, אני רואה עוד מחבל בעין, יורה, מסתכל - הוא נפל. ואז עוד מעצור. מתפעל אותו, מסיים - ואז ירו בי. קיבלתי כדור, ובסוף קליע לחזה וקליע לכתף. נפלתי אחורה, נשכבתי. אני יודע שאני חי. חשבו שאני מת. אי אפשר לצעוק כי ישמעו ויבינו איפה אני. אני מת לצרוח מכאבים, נושך שפתיים. מה עובר לי בראש? אם אני צורח - הורגים אותי ואת החברים שלי".
מפקד המחלקה, סגן מ', ומפקד הפלוגה, סרן ק', אוחזים בידיו וברגליו ומרימים אותו לתוך הבית, כשהוא משאיר אחריו שלולית דם. המ"פ פוקד על לוחמי חטיבה 188 לחפות על ש' מכל פתחי הבית, שחלקו כבר הרוס.
"אני מאבד הרבה דם. כשיש לך חור בחזה וחור בגב, אין הרבה מה לעשות עם פציעה כזו. איפה תניח חוסם עורקים? המ"פ שלי מניח אצבעות על החור המדמם. אני מבין שאני יכול למות, אבל באיזשהו שלב אני אומר לעצמי - אם בורא עולם היה רוצה שאני אמות, הייתי מת באותו רגע עם שני כדורים בראש. כנראה שיש סיבה למה אני עדיין חי".
א', חובש בתפקידו ו"הצמד" של ש' בכל התעסוקה המבצעית ב'הרודיון', שומע שהוא נפצע ופונה למח"ט גבעתי, אל"ם בטיטו, ומתעקש לחצות את קו האש כדי לטפל בש'. אל"ם בטיטו מארגן מכת אש, אליה מצטרף ל', 'נגביסט' מחטיבה 188. א' החובש חוצה בריצה עשרות מטרים לעבר הבית, כשמחבלים יורים עליו מכל עבר.
"אני שומע את מכת האש. אצבעות על פתח היציאה בחזה, דם יוצא. אני רואה את א' רץ מולי. זה הדבר האחרון שרציתי שיקרה. העדפתי למות בבית ושלא יקרה לו כלום. הוא רץ בשטח השמדה. אני רואה אותו ממשיך לרוץ, רואה שיורים עליו. אל תשאל איך, החול קופץ ליד הרגליים שלו, שומע שריקות. לקראת הסוף הוא מחליק בכוונה על הברכיים כמו שחקן כדורגל שצריך להבקיע גול - גליץ' לתוך הבית. הוא אחד החברים הכי טובים שלי בפלוגה. איך שאני רואה אותו מעליי עולה לי חיוך, פשוט חיוך. אני זוכר, זה היה רגע של שקט בתוך כל הסערה הזאת. הסתכלתי עליו והרגשתי טוב, אני זוכר. ואז, בגדול, התחיל הטיפול".
"בשלב מסוים היה ברור שאין מה לעשות איתי. המ"פ, המ"מ וא' דיברו ביניהם בווטסאפ כדי שאני לא אשמע כלום, שלא אילחץ או אהיה בפאניקה. הם הראו אחד לשני הודעות בסלולר. בינתיים א' שמר עליי בהכרה, הביא לי כאפות, וכיסה לי את האוזניים שלא אשמע את הפיצוצים כל שניה. טיל פגע בבית לידנו ושרף אותו. זה היה רגע שלי עם עצמי, שאמרתי: 'זהו'. האש ממשיכה, עוד מעט היא תגיע אלינו. וואלה - בחיים אני לא אתן שאף אחד יסחוב אותי. בחיים לא אתן שזה יקרה, בטח לא בכזאת לחימה, שהם יצטרכו לסחוב פצוע ולהסתכן. אני מעדיף למות בבית מאשר שמישהו ימות בגללי".
אחרי כשעתיים, נכנסת לתוך הבית בלב התופת בקיבוץ כפר עזה ג', פרמדיקית של גדוד רותם מחטיבת גבעתי. היא בוחנת אותו, משוחחת עם רופא הגדוד, וכולם מבינים שחייבים לפנות אותו. המידע מגיע אל מח"ט גבעתי, שפוקד על כוח מפלוגה של הגדוד לאגף את המבנה ולחסל את המחבלים בצדו הדרום־מערבי. כוח של דובדבן פורץ לתוך המבנה ומחלץ את ש' - שלוש וחצי שעות אחרי הפציעה הקשה.
"אני לא אשכח את זה בחיים שלי. הכוח של דובדבן חטף מכות אש, והם לא מוותרים - רק כדי לחלץ אותי. בשלב מסוים אני כבר עייף. הם שוברים חלון ומכניסים פנימה אלונקה, מעלים אותי עליה ויוצאים דרך החלון. מניחים אותי בג'יפ מסוג דוד ויוצאים. המ"פ שלי אומר לא' ללוות אותי. אני עד היום בטוח במיליון אחוז שבגלל ההחלטה הזו אני חי. הוא שמר עליי שאהיה בהכרה", סיפר ש' - שנעטף מאז על ידי עמותת 'ברק' של חטיבה 188, אשר לאחרונה פרסמה את גבורת החטיבה בספר "הטנקים כאן".
הג'יפ הצבאי יוצא מקיבוץ כפר עזה ומעביר את ש' לידי צוות רפואי של ארגון איחוד הצלה שממתין באמבולנס. בזמן הנסיעה לבית החולים סורוקה בבאר שבע אומר לו אחד מאנשי הצוות הרפואי לשמור איתו על קשר עין. "היו איתי אישה וגבר, אני מסתכל עליהם, ואני לא מצליח לשמור על קשר עין. אני לא יודע מה קרה לי. התחלתי למצמץ והם פחדו שאני עומד למות, שאני מאבד את ההכרה. הם צועקים, אני מקבל סטירות, הם מדברים ואני כבר לא שומע כלום. א' עוזר להם ומדבר ואני עדיין לא שומע. מגיעים לסורוקה. הזמן עבר כמו נצח. אני אומר לעצמי זהו, נגמר. נגמר הסיפור שלי ואני עוצם עיניים. למה? כמעט ארבע שעות אני פצוע, איבדתי הרבה דם, ראיתי את עצמי שוכב בשלולית ענקית של דם, אני עדיין נלחם, עד הרגע האחרון, אני לא רוצה למות. כשהרימו את האלונקה עצמתי עיניים. אזלו כוחותיי".
א' הורדם והונשם במחלקה לטיפול נמרץ, כשהוא סובל מאיבוד דם, דימומים פנימיים, ורסיסים רבים. רק אחרי ארבעה ימים הוא יצא מכלל סכנה והוחלט להעיר אותו. הוא פקח עיניים והתחיל סדרת ניתוחים כולל שילוב פלטינה במקום עצם הבריח, ואז החל את מסע השיקום שכבר נמשך שנתיים לטיפול בעצבים משותקים.
"שאלתי את עצמי הרבה שאלות על הקרב ההוא. האם עשיתי הכול בסדר? אבל בסוף אני אומר, אם התוצאה היא ככה, הם מתים, אני חי, חברים שלי לא נהרגו ושיישארו ככה, אז מה זה משנה? אתה יודע משהו? כשהם זרקו עלינו את הרימון, הבנתי כמה אנחנו פלוגה חזקה. לא נלחמנו מול לוחמים. מחבלי חמאס יוצאים מחורים ובורחים. בסוף הם גם הפסידו. אנחנו ניצחנו. היתה הרבה ביקורת. חשוב לי שהציבור יידע שאנחנו נלחמנו. אין לוחם אחד שאני מכיר שלא נלחם. שמעתי הרבה סיפורים בשיקום. הסיפור שלי מתגמד לידם. אני זוכר איך הייתי מתרגש לראות את מח"ט 188 (אל"ם אור וולז'ינסקי א.ב) מבקר אותנו במוצבים ומביא לנו השראה. בינינו? אני עד היום לא מעכל שהלכתי בראש הכוח ליד מח"ט גבעתי והמ"פ שלי בכניסה לקיבוץ כפר עזה. ראיתי את מח"ט גבעתי בשיקום. הוא זכר אותי. גם הוא לא האמין איך אני עדיין חי. כולם היו בטוחים אחרי החילוץ שאני מת. אני מקריא לך את ההודעה האחרונה שקיבלתי: 'קוראים לי ניב.. הייתי חובש בחוליה שטיפלה בך ב-7 באוקטובר בכפר עזה. טוב לדעת שאתה בחיים. לא הייתי סגור לגביך עד הסוף'".