הניצחון המוחלט של נתניהו קיים רק בסיפורים שהוא מספר לעצמו

כל מי שעבד עם נתניהו בעשורים האחרונים, מכיר את הסיפור שלו על אורי צפניה. הדבר היה ככה: צפניה הנ"ל היה, כך מספר ביבי, הילד הכי חזק בשכונה הירושלמית בה גדל, סוג של הבריון המקומי של אז (בקטע טוב). אין שכונה בלי אחד כזה, שכשיש מכות קוראים לו ועל פיו ישק, או יפורק דבר. ביבי מספר שצפניה הרבה להתעמר בו, התנהגות מקובלת לבעלי גוף שנתקלים בילד הכאפות השכונתי. ביבי הקטן, כך הוא מספר, סבל בשקט עד שפעם אחת צפניה הגדיש את הסאה ואסר עליו להיכנס למגרש המשחקים.

ביבי נשבר ועשה את המתבקש: לא, הוא לא התעמת עם צפניה. זה כנראה היה מסוכן מדי. הוא הלך והזעיק את יוני, אחיו הבכור שהיה כבר אז דמות מיתולוגית בירושלים. וככה, מספר ביבי, "יוני ואני" פתרנו את הבעיה עם אורי צפניה (כנראה בדרכי שלום).

הנמשל שלנו היא המלחמה בעזה. נתניהו לא הצליח לסיים אותה בכוחות עצמו. הוא ידע את האמת והבין שהמלחמה מיצתה את עצמה מזמן וכל יום נוסף עולה בחיי אדם, ממון רב והמשך התרסקות במעמדה של ישראל בעולם, אבל בן גביר וסמוטריץ' איימו עליו, הבייס הימני הלחיץ אותו, וכך הוא ניצב מול הקשר העזתי-גורדי אובד עצות. לא בטוח שהוא רץ להזעיק את טראמפ, יכול להיות שטראמפ הזעיק את עצמו, כך או אחרת מי שביתק את הקשר הגורדי וסיים את המלחמה זה לא ראש ממשלת ישראל אלא נשיא ארצות הברית של אמריקה. ביבי, בינתיים, עדכן גרסה ומה שהיה "אני ויוני" פתרנו את בעיית צפניה הפך ל"אני והנשיא טראמפ" הבאנו את הניצחון המוחלט. אלא שהאמת, כמו תמיד, רחוקה מגרסתו של נתניהו בערך כמו שהמצב בעזה רחוק מהניצחון המוחלט.

בזמן שהטור הזה נכתב, חמאס שולט בשטח בו נמצאים כ-85% מתושבי עזה, אלפי מחבלים חמושים התפרסו ברחבי הרצועה, הם מוציאים להורג משתפי פעולה בראש חוצות, הם מפעילים ציוד הנדסי כבד כולל דחפורים עליהם מונפים דגלי קטאר (צריך לבדוק אם אוריך ואיינהורן מקבלים כאן ריטיינר). חמאס השתלט על עשרות טנדרים וכמות עצומה של נשק ותחמושת שישראל סיפקה לחמולות שהיו אמורות לאתגר אותו, כלומר לא רק שמשלם המיסים הישראלי מאכיל את העזתים כבר שנה, צה"ל מחמש את חמאס. ואם זה לא מספיק אז מתברר שאת ציר פילדלפי ומעבר רפיח ינהלו כוחות הכפופים ומקורבים לאבו-מאזן. איש כוח 17 של הרשות יעמוד בראש המערך הזה ואת "ממשלת הטכנוקרטים" שתוקם כדי לנהל את עזה מרכיב בימים אלה ממש סגנו של אבו-מאזן, חוסיין א-שייח.

נסו להיזכר כמה התחננו כולם, החל מהרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי וכלה באחרון בעלי הטור (בעמודים האלה) בפני נתניהו וממשלתו המטורללת שיואילו לתכנן את "היום שאחרי", ינסו להקים מערכת חלופית לחמאס, ינסו לייצר מכניזם שיוכל לרשת את חמאס. אפס, החבורה סירבה בתקיפות שהשם "הרשות הפלסטינית" יוזכר, אפילו לא ברמז. מבחינתם, ב"יום שאחרי" ייבנו בעזה שכונות לשוטרים של בן-גביר, תהיה ריביירה מפוארת, ישובי גוש קטיף יוקמו מחדש, העזתים יפליגו לשחר של אסון חדש אי שם באפריקה בעוד ישראל מקימה בעזה ממשל צבאי לתפארת.

ובכן, כלאם פאדי. במקום זה, ציידנו חמולות בכלי רכב ונשק רב, על חשבוננו, כדי שיהוו אלטרנטיבה שלטונית לחמאס. זה הצליח, כרגיל, עד שיצאנו. עכשיו הם נרצחים בהמוניהם וההשקעה שלנו נבזזת. ע"ע צד"ל, אגודות הכפרים ועוד ניסויים בבני אדם מתוצרת גאונות כחול לבן.

זה לא הכל: כותרתו של ההסכם היא "סיום המלחמה", למרות שנתניהו מבטיח שהיא לא הסתיימה. מילא הסתיימה, יש כאן מהלך של בינאו"ם הסכסוך, עם חותמת כשרות ישראלית. אנחנו בולמים בגופנו לאורך עשורים את הרעיונות השונים שנועדו להכניס לכאן כוחות בינלאומיים שישמרו על ביטחוננו. ובכן, נתניהו הסכים שזה יקרה. ולא סתם כוחות. אחים מוסלמים. חיילים טורקים, כסף קטארי, כל פטרוני ומממני ומגני חמאס נכנסים עכשיו בסך לתוך עזה. הם יהיו מחזיקי המפתחות. הם, שחולקים עם חמאס את הרעיון, את האידיאולוגיה ואת האג'נדה.

להגנתם, שטופי המוח והעבדים הנרצעים של התמלילן מהמלין טוענים שברגע שחמאס לא יקיים את ההסכם, נוכל לחזור להילחם. הם שוכחים שזה, אבל בדיוק זה מה שאנחנו צרחנו לפחות שנה. שקודם כל צריך להחזיר את החטופים ואחר-כך, ברגע שחמאס יפר את ההסכם, או ישגר בטעות קפצון סורר לכיווננו, נחזור לשבור לו את המפרקת. הם התעקשו ש"יהיו ערבויות בינלאומיות" ולא התייאשו עד ש-42 חטופים מתו, התברר שאין דבר כזה ניצחון מוחלט על טרור וטראמפ איבד את סבלנותו המפורסמת.

וכרגיל, נתניהו מפלס את דרכו בתוך הבייס המאוכזב באמצעות שקרים ומעשיות כזב. הוא טוען ש"כולם אמרו לו שאי אפשר להחזיר את החטופים אבל הוא חשב אחרת והצליח". ובכן, במטרות המלחמה המקוריות שניסח נתניהו ב-7 באוקטובר החזרת החטופים כלל לא מוזכרת. מי שהתעקש להכניס את השבתם למטרות המלחמה היה גדי איזנקוט והמטרה הזו אכן הוכנסה לרשימת המטרות ב-16 באוקטובר. את כל הפעמים בהן נתניהו טרפד עסקאות אפשריות לא נמנה כאן, מחוסר מקום. בכל הפעמים הללו היו אלה בן-גביר ולפעמים גם סמוטריץ' שהתגאו, בקולם, כי בזכותם העסקה נמנעה. הם דיברו אמת. נתניהו, שלאורך כל השנתיים סירב בעקשנות ללכת על עסקה כוללת והתעקש רק על עסקאות חלקיות, אמר השבוע לשורד השבי אבינתן אור את הדבר הבא: "ואני אמרתי כל הזמן שאני מוציא אותך, ומוציא את כולם, ואני לא הולך לחלק את זה לפרוסות, אני מוציא אותם ביחד". במציאות, לאורך כל השנתיים, הוא התעקש ללכת רק על "פרוסות", כלומר עסקאות חלקיות, וסירב בתוקף ללכת על עסקה אחת גדולה. לקראת הסוף, בחודש שעבר, כשחמאס הסכים ללכת על עסקה חלקית, הוא שינה את דעתו והחליט ללכת רק על "עסקה כוללת". צירוף מקרים שכזה. כשההצעה האמריקאית ברוח הזו הובאה לדיון אצל חמאס, הוא הפציץ את צמרת חמאס שדנה בה בדוחא. למזלו של אבינתן אור (ו-19 השורדים הנוספים), זה מה שגרם לטראמפ לאבד את הסבלנות.

יש ימים בהם אני מברך על תופעת הביביזם. מתברר שגם לכת מהסוג הירוד הזה יש לפעמים תפקיד היסטורי חשוב. הרי רק החברים האלה, הסוגדים למולך שכבר הוליך אותם לכל האסונות שבעולם, מסוגלים להתהפך בזריזות כזו, באקרובטיות עוצרת נשימה כזו. תארו לעצמכם שההיפוך הזה היה נדרש להתבצע בצד השני, של ישראל הליברלית, אנשי המרכז-שמאל, הפיינשמקרים שאם הטמפרטורה של השיבולת שועל בקפוצ'ינו שלהם תחרוג ברבע מעלה מהרצוי, הם עוד עלולים לשרוף את בית הקפה, או לצייר עליו גרפיטי מגניב. ובכן, חברי הכת הביביסטית (אני לא מדבר כאן על המוני מצביעי נתניהו, אלא על אלה שמתפרנסים מזה) משילים את עורם במהירות האור והגמישות שהם מגלים בעת צרה מעמידה בצל גם את נערת הגומי האלסטית ביותר.

שנתיים הם מצהירים בקול גדול שהמלחמה תפסק רק כשאחרון החמאסניקים ייהרג, או יניף דגל לבן. רק כניעה מוחלטת. חמאס לא יהיה. לא יהיה חמאס בעזה. חמאס נאדה. קאפוט. מילת החיפוש "חמאס" בעזה לא תניב תוצאה כלשהי. וגם לא יהיה כוח רב לאומי. וכן יהיה פירוז מלא. וזה לא שהם המציאו את הדברים. מי שאומר אותם ראשון זה נתניהו. הם רק צריכים לחזור אחריו.

והנה, הכל הפוך. באיזה מהירות הם ריקלנו את חרבותם לעטים וציוציהם למסמרות. איך יום אחד אותו ריקלין מצייץ שאסור לנהל מו"מ עם נאצים ולמחרת הוא מודיע שזה "הסכם היסטורי". איך ינון מגל מדבר על "מבוכה" ואומר ש"אם אכן חמאס יישאר בעזה ביבי לא יוכל להישאר בתפקידו" כדי להתהפך למחרת ולהסביר שזה בעצם מה שהם הבטיחו כל הדרך. וביבי? ברור שהוא יישאר בתפקידו. זה התפקיד שיפוטר, לא הוא. אין ספק, כל הטוב הזה לא יכול לקרות בשום קונסטלציה אחרת בה שוכנת תבונה אנושית עצמאית כלשהי. גם הבינה המלאכותית לא הייתה מסכימה. היא אמנם מלאכותית, אבל זה לא אומר שהיא מוכנה שיעשו ממנה צחוק.

מה שהכי מדהים זו הדרישה האולטימטיבית של נתניהו וחסידיו ש"יגידו לו תודה". אין לתאר את האירוע הזה. והעלבון הצורב הזה שהם חשים כשאנשים שפויים מעלים על דעתם לשרוק בוז למשמע שמו של המנהיג. באמת, חוצפה שכזאת.

הם אכן עשו כברת דרך מהימים האיומים ההם, כשסמוטריץ' אמר ב-7 באוקטובר ש"בעוד כמה ימים הם ידרשו מאיתנו להתפטר, והם צודקים", ושרי הממשלה ההמומים נקלעו לדיכאון, התקשו להתאושש, רגליו וידיו של יריב לוין רעדו בישיבות הקבינט ואף אחד מהקואליציה לא העז להוציא את אפו אל מחוץ לבונקר הפרטי שלו.

למען הסר ספק: זה שאחרי שנתיים הצליחה ישראל להחזיר ארצה את 20 שורדי השבי האחרונים, לא מזכה אותה, או את העומד בראשה, בזכות לתודה כלשהי. בין לבין, נרצחו או נהרגו בשבי חמאס 42 חטופים אחרים, ישראלים שמדינתם בגדה בהם, הפקירה אותם, הפרה את החוזה הכתוב שלה איתם והשיתה עליהם את התשלום, במקום שתישא בו בעצמה.

נתניהו הוא אדריכל האסון, ההוגה והמייסד הראשון של חמאס בעזה, האיש שהנחיל את המדיניות, את ה"הכלה", את ההוראה המדינית שניתנה בסיכומו של כל דיון להימנע מחיכוך, להכיל, להמשיך לפטם את המפלצת, להשתמש בכסף הקטארי, במקלות וגזרים וכו'. כשזו רוח המפקד, זה מנוון גם את המערכת הצבאית והמודיעינית (אבל לא מנקה אותה מאחריות). והאיש הזה עוד מצפה מאיתנו לתודה. חצופים שכמותנו.

האיש הזה, כזכור, עוד לא קיבל אחריות כלשהי על האסון והמחדל. הוא לא טרח לבקר בכיכר החטופים. הוא סינן את המשפחות שלא נמנות עם מחנה תומכיו (שזה הרוב המכריע של משפחות החטופים), הוא כינה את ציבור המפגינים המסור, הפטריוטי והנחוש בשמות גנאי ("פלנגות פשיסטיות", רק כמה ימים לפני העסקה), הוא טען שהמפגינים, שהשקיעו במאבק הזה את כל נפשם, "ממומנים על ידי ממשלות זרות" (שקרן בן שקרן), הוא טינף וחירף אותם בכל הזדמנות, הבן שלו עשה את כל זה, רק על סטרואידים.

במקביל, הוא ניהל מסע הכפשות, השמצות והטלת רפש בכל מי שיכול לקלוט את האחריות במקומו. מה שהוא ואנשיו עשו לראש השב"כ הקודם, לרמטכ"ל הקודם, לכל זרועות הבטחון, אגב, גם לרמטכ"ל הנוכחי. הוא לא הכחיש בצורה רצינית, עד היום, את תיאוריות הקונספירציה המחליאות שמפיצים תומכיו. הוא עיכב וטרפד וסיכל את כל עסקאות החטופים הקודמות. אבל הוא קוצר במהירות וברעבתנות את כל הקרדיטים על כל ההצלחות. זה שלו. הכישלונות, של אחרים. ולאיש הזה, ששחרר את יחיא סינוואר ועוד 1026 רוצחים, אנחנו צריכים להודות. לאלוף העולם של כל הזמנים בשחרור רוצחים, לאלוף הארץ באסונות (הכרמל, מירון, 7 באוקטובר), לאלוף המזרח התיכון בהתנצלויות משפילות (ירדן על חיסול משעל, ארדואן על המרמרה פלוס תשלום פיצויים וקטאר על ההפצצה בדוחא), אנחנו צריכים להגיד תודה.

טראמפ עבר כאן השבוע כרוח סערה אדמונית, הסתחרר גם דרומה לשארם א-שייח' והותיר אחריו, כרגיל, בוקה, מבולקה ולא מעט מבוכה. טראמפ חסין מפני מבוכה. האיש בלתי הביך לחלוטין. אם הייתה בו מבוכה כלשהי, הוא היה מביך גם אותה. בהערת אגב לכאורה, בתוך נאומו ההיסטורי, שלפעמים דמה לסטנד אפ קומדי (או סיט דאון טרג'די, אם סופרים גם את המתים), הוא פנה לנשיא הרצוג והציע לו לתת לנתניהו חנינה.

כמה מביכה העובדה שנתניהו ביקש מהנשיא להעלות את הנושא הזה בנאום כל כך חגיגי, כל כך היסטורי, בכפני כנסת ישראל. טראמפ הסגיר את נתניהו בהנאה רבה כעבור כמה שעות, כשנשאל על כך במטוסו. טראמפ הוא מסגירן ידוע, מסיבה פשוטה: כששואלים אותו, הוא עונה.

אני נזכר בכל הפעמים בהן הכחיש נתניהו שיפעל בדרך כלשהי כדי לדחות את משפטו, לבטל אותו, להשפיע עליו או למסמס אותו. ה"מה, מה פתאום?!" המפורסם ההוא, שיכול לזכות, בהליכה, בפרס "השקר הגס ביותר בתולדות השקרים מאז בריאת העולם".

ואתם זוכרים את "אני רוצה להתחמק? איזה הבל הבלים! שמונה שנים אני מחכה ליום הזה!! שמונה שנים אני מחכה להציג את האמת!!".

כן כן. מחכה בכיליון עיניים. בינתיים, הוא מכלה את המערכת, את כל שומריה, את המסגרת הממלכתית שלה, את כל מה שבנו כאן מייסדי הציונות והמדינה, רק כדי "להוכיח את חפותו". אין לו בעיה להשמיד את כל המדינה כדי לחלץ את עצמו מהאישומים. הרי המדינה זה בכלל הוא, לא אנחנו.

מה שראש ממשלת ישראל עושה כאן בשנים האלה, זו מלחמת התשה נגד מדינת ישראל. כן, על תיקיו כתוב "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו". כפי שהיה כתוב בכתב האישום נגד הנשיא קצב, נגד ראש הממשלה (לשעבר) אולמרט, נגד השר דרעי והשר הירשזון ובנקאים ואנשי עסקים בכירים וכל שועי הארץ ומושחתיה. אף אחד מהם לא העלה על דעתו להעלות באש את המדינה. רק ביבי.

מולנו מתרוצצות שתי דמויות תחת אותו שם. האחד הוא נתניהו הגדול. יכולותיו על אנושיות ואינסופיות. כזכור, מה שהוא עושה בשעתיים, יאיר לפיד לא עושה בחיים שלמים (זה נכון. לפיד היה ראש ממשלה ולא קרה שום אסון). הוא עובד 24/7, הוא משנה את פני המזרח התיכון עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, הוא עוקר מנהיגים וטוחנם זה בזה, הוא מסייר בשטח, הוא מורה ומנחה (בתנאי שמדובר במהלכי ניצחון), הוא עם חיילים ועם שוטרים ומגיע לחרמון הסורי וצץ ברמת הגולן וטס לניו-יורק ולוושינגטון ולכל מקום עלי אדמות בו יש ניקוי יבש ריחני ואין צו הסגרה, ממש לא ינום ולא ישן עוכר ישראל.

הדמות השנייה היא הנגטיב: ביבי החולני, הקשיש הנירגן עם הקרעכצן והמיגרנות והסתיידות העורקים, האיש השביר והפגיע הזה שכל אוושת רוח קלילה ממיטה עליו דלקת ריאות או דלקת עיניים וכל וירוס חלשלוש משית עליו תועפות שלשולים ועוד לא הזכרנו את הברונכיטיס (שעלתה לגרון במהלך הלילה, רק אחרי שפגש את החטופים שחזרו), והערמונית שהוסרה וקוצב הלב שקוצב, והבקע והתקע והשקע, והכאבים בגב ובגרון והעייפות והפגישות הדחופות שבסוף התבררו כמסעי בחירות. הוא פורח כשהוא מוקף שוטרים וחיילים, הוא דועך, מתמוטט וקמל במהירות כשהוא מול שופטים וחוקרים. והכי מצחיק, זה שיש עדיין קונים לסחורה הזאת.

עכשיו הגיע הקרשצ'נדו. הקמפיין שהחל בקול ענות חלושה התגבר והפך לקול ענות גבורה, בדמותו של טראמפ עצמו. כבמטה קסם, למחרת כבר התייצבו כל אותם גמדי גינה נטולי עמוד שידרה או כבוד עצמי באולם המשפט, מישהו החל להחתים את השרים והח"כים על עצומה, הרצוג חש כבר את הלהבות חורכות את שולי גלימת החנינה שלו וכל זה קורה, מעשה שטן וצירוף מקרים, דווקא כשמגיע תורה של החקירה הנגדית. הרי "שמונה שנים הוא מחכה להציג את הצדק" וכשזה מגיע, הוא מנסה להתחמק.

בשביל הרקורד: דווקא ביום רביעי, כשהוא טען שהוא לא מרגיש טוב ועדותו קוצרה, התביעה צברה לא מעט נקודות. מצבו במשפט רע בהרבה מכפי שהוא ואנשיו מתארים. תיק 4000 יכול להסתיים בלי שוחד (לא סופי), אבל רבים הסיכויים שיסתיים בהרשעה בהפרת אמונים ברף החמור. תיק 1000 נראה כתיק מבוצר ובלתי חדיר. תיק 2000 הוא, לפחות בעיני, עדיין אניגמה.

תגיד, מר נתניהו: אתה הרי משכנע את כולנו שהתיקים קרסו. יש רבים שהשתכנעו. השוחד בוטל, המרמה נגנזה, הפרת האמונים הופרה. הכל התפוגג בבית המשפט, היה ואיננו. תפרו לך תיקים בתפרים גסים והם נפרמו. אז בשביל מה אתה צריך חנינה, למען השם? ועוד משהו: אתה יודע שלערב מנהיג זר בהליך משפטי ישראלי גובל בהפרת אמונים וניגוד עניינים, שניהם ברף העליון. אבל אתה גם יודע שהמערכת מוחלשת. המשטרה כבר מזמן לא כאן, בג"ץ מורתע, היועמ"שית מותשת. אתה מרשה לעצמך לעשות מה שעולה על דעתך, וכל זה על שום מה? הרי התיקים קרסו! לא עדיף להאיץ את התהליך ולהגיע לזיכוי המוחלט, במקום לבזבז אנרגיה על חנינה, שהיא מלכתחילה מהווה גם סוג של הרשעה? לא, אה.

הכל מוטל עכשיו על כתפיהם הצנומות של התובעים ששרדו את התהליך, עוה"ד יהודית תירוש ויהונתן תדמור, ועל הרכב השופטים האומלל, שנראה כמי שעומד למשפט ראווה בעצמו. המשפט הזה חייב להתברר עד פסק דין. אין ברירה אחרת. ברגע שהברירה היא לחסל את המערכת או לברר את התיקים עד תום, אין לנו הפריבילגיה לוותר על מערכת המשפט הישראלית. אי אפשר יהיה להגיש כאן כתב אישום נגד אף אחד אחר, אחרי שיתברר שאין דין שווה לכולם. אופציה נוספת, עדיפה פחות אבל לא נוראית, היא עסקת טיעון. היא מוכנה וממתינה כבר שנים להוד רוממותו, שכמעט חתם עליה, עד שהתברר שנאספו עבורו קרוב ל-5 מיליון שקלים למימון ההגנה. העסקה הזו מפחיתה את האישומים ומוציאה אותו בלי עונש מאסר, אבל מאלצת אותו לפרוש מהפוליטיקה. שהוא יפרוש מהפוליטיקה? שהפוליטיקה תפרוש. ולכן, מאז ועד היום, נמשך פירוקה של המערכת המשפטית שלנו ושל כל המסגרות שמחזיקות את מדינת ישראל. וזה חייב להסתיים.

השבוע שעבר עלינו היה מטלטל, הסטורי, סוחט דמעות וכוחות ואינטנסיבי מאין כמותו. צריך להתמקד בטוב: הם חזרו. החטופים החיים שבו הביתה. כוכבית: החללים עוד לא חזרו. עוד רבה וארוכה הדרך. אסור לוותר עליהם. השבוע לפני 39 שנים נפל מטוסו של הנווט רון ארד בשמי לבנון. מאז ועד היום, הוא נעדר. אין לנו את הפריבילגיה לעוד רון ארדים. את הסבל הנורא של משפחת גולדין חייבים לסיים. נכון, יש הבדל בין מלחמה על חייהם של חטופים חיים לבין מאבק להשבת חללים שהקריבו את חייהם למען המדינה או הופקרו על ידה, אבל זה לא אומר שאפשר לוותר.

מי שהחזיר את החטופים השבוע, זה עם ישראל. המשפחות שלא הרפו, מטה החטופים הבלתי נלאה, ובראש ובראשונה מאות אלפי, מיליוני המפגינים לאורך זמן, שלא הסכימו להרים ידיים. עדויותיהם של טראמפ, וויטקוף וקושנר שדמע מהתרגשות בכיכר, מוכיחות את זה. הציבור הישראלי הוא זה שהזעיק את האמריקאים לכאן. והם באו.

ממשל טראמפ לא עשה לעצמו שם של ממשל רגשני במיוחד. מדובר באנשי עסקים צינים, הם מתרגשים בעיקר מכסף ובמיוחד מהמיליארדים במפרץ. העובדה שהמשפחות וההפגנות הפכו את סטיב וויטקוף, ג'ראד קושנר והנשיא טראמפ עצמו ללוחמים נחושים להחזרת החטופים מעידה על עוצמתה של המחאה. כשטראמפ, נרקיסיסט עם קבלות, מתרגש כל כך, כשוויטקוף מעמיד את עצמו לרשות המשפחות 24/7, זה ממחיש את גודל הזוועה בצד השני. בצד שלנו. הקור המקפיא שנשב מלשכת ראש הממשלה, מסעי ההכפשה, העובדה שרון דרמר, גאון הדור, שני רק לאיינשטיין וטרומפלדור, לא הואיל בטובו לדבר איתם או להתראיין בעברית כל הזמן הזה, מעידה עם מי יש לנו כאן עסק. אבל הי, לא אמרנו תודה.

חזינו השבוע בחזיונות אנושיים מרטיטי נפש, נדירים, מזוקקים. כמו המפגש בין אלי שרעבי לאלון אהל (עליו סיפר אלי בראיון ליונית לוי), האיחוד בין עמרי מירן לשתי בנותיו הקטנות, עלמא ורוני, האיחוד של אלון אהל, הפסנתרן ששרד, עם הוריו ואחיו, המנעד הישראלי הססגוני והמופלא שבין "בין כפרה עליך אני" של עינב צנגאוקר כשזינקה על בנה מתן, ל"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד", של אבי, אביו של יוסף חיים אוחנה, כל אלה הרחיבו לנו מעט את הנשמה, שהושמה בצינוק מאז 7 באוקטובר. הגיע זמן ריפוי.

השאלה היא, לאן כל זה הולך. האם המלחמה אכן נגמרה, כפי שהצהיר טראמפ? סביר להניח שכן. אבל יכול להיות שלא. הויכוח המטופש עד כמה ישראל הייתה מעורבת בתכנית 20 הנקודות של הנשיא, נטול ערך אמיתי. ברור שלרון דרמר היה חלק בניסוח הנקודות הללו. האם הוא לוקח קרדיט גם על הסעיף הדן ב"נתיב אמין להקמת מדינה פלסטינית"? האם הוא אחראי גם על כל החורים המובנים בתכנית? האם הוא נתן יד להכנסת האחים המוסלמים (טורקיה וקטאר) לניהול הרצועה ולחזרתה של הרשות הפלסטינית? דבר אחד בטוח. ברגע האמת, נתניהו כפה את התכנית על נתניהו. אסור לשכוח שנתניהו כבר אישר תכנית אחת, בימי הנשיא ביידן, ומיהר להימלט ממנה. ביידן הוציא אותו מהארון ופרסם את עיקריה, מה שלא שינה דבר: נתניהו נבהל מסמוטריץ' ובן-גביר והתכחש לתכניתו. כמו נתניהו.

טראמפ הוא אקזמפלאר של פעם במאה שנה. אין אצלו כללים, אין איזונים, אין בלמים, אין חוקים ואין קווים אדומים. אין כלום. יש רק אותו, וזה מספיק. הוא מתייחס לכל דבר כאל עיסקת נדל"ן מניב פוטנציאלית. כשחמאס ענה לאולטימטום שלו ב"לא" ולשכת ראש הממשלה מיהרה להפיץ שמדובר בסירוב ואין על מה לדבר, טראמפ הודיע שזה "כן" וגרר את כולם לשארם, לחתום על משהו שלא הוסכם מעולם. השטן שנמצא בפרטים הקטנים יצטרך לחכות ולא בטוח שהוא ישמח לפגוש את טראמפ.

אבל בסוף, יש גם מציאות. טראמפ מחמיא לכל מי שנקרה על דרכו, מהאיראנים במהלך המו"מ ("הם חכמים") דרך חמאס ("הם קשוחים" וחכמים) וכמובן שאר הכוכבים, מנתניהו שזוכה לחלק הארי של השבחים דרך הנשיא ארדואן וא-סיסי ואמיר אוחנה (אם כי טראמפ התלונן על אורך נאומו) ויאיר לפיד שזכה ללא מעט מילים חמות והקטארים שתמיד נמצאים בראש הרשימה ועוד היד נטויה. מחמאות, מי כמו טראמפ יודע, זה בחינם. לאסונו, הוא שכח להחמיא לזו שחייבים להחמיא לה. נראה אם ישרוד את האירוע. נאחל בהצלחה לכולם.

אלא שאחרי המחמאות של טראמפ, מגיע זמן התשלום. הקטארים והטורקים הביאו את חמאס לעסקה. יש גם תמורה: הקטארים יקבלו הסכם הגנה, הטורקים יקבלו מפציצי אף-35, המצרים יקבלו סיוע ואולי את תעלת סואץ בחזרה, טראמפ יקבל בשנה הבאה פרס נובל וביבי, ביבי ייאלץ להסתפק בחנינה. השאלה היא אם זה יספק אותו. לו נועץ טראמפ במרים אדלסון, לה החמיא ארוכות במהלך נאומו בכנסת, היא הייתה אומרת לו מה שאמרה בתמלילי החקירה בתיקי נתניהו: "את הזוג הזה, שום דבר לא יכול לרצות".

סוד הקסם הטראמפי הוא שלשיטתו, כולם מנצחים. ביבי? זה המנהיג המושלם בעת מלחמה, הוא ניצח את הניצחון המוחלט. חמאס? הם קשוחים והם חכמים והם נשארו בחיים. כך גם כל האחרים. ויש לו עוד יתרון: אף אחד לא רוצה להיות זה שישבור לו את המילה, או יאכזב אותו, או יתעסק איתו. למה? לא ברור למה. אולי כי הוא לא צפוי, לא פועל בתוך מסגרת כללים כלשהי. לפעמים הוא סתם נוטש את האירוע מחוסר עניין (כמו בנושא צפון קוריאה), לפעמים מסתער עליו עם נבוט (כמו במקרה שלנו). עדיף להיות בצד שלו. כרגע, כולם בצד שלו.

אני מנסה לדמיין ראש ממשלה אחר, שאינו נתניהו, מזמין לישיבת הקבינט שני נציגים אמריקאים, אחד מהם נטול תפקיד רשמי (קושנר), כדי לשכנע את השרים לתמוך בהסכם שיעביר את המפתחות של עזה לידי האחים המוסלמים. מה שהם היו עושים לו. אבל אצל נתניהו הכל עובר. כן, המזרח התיכון אכן משורטט בימים אלה מחדש. זו הגירסה הטראמפית להסכם סייקס-פיקו. אפשר לקרוא לה טראמפיקו. הבעיה היא שהשרטוט הזה יכול להוביל אותנו למקומות רעים. טורקיה הופכת למעצמת על, משתלטת על סוריה מצפון ועזה מדרום. קטאר, עם עתודות הכסף האינסופיות, מספקת את הגיבוי הכלכלי. בשארם א-שייח מתכנסת ועידת ענק אליה מגיעים כולם, חוץ מאיתנו. חותמים שם על הסכם לסוף המלחמה ומה שנקרא "שלום 2025". כמו חתונה, רק בלי הכלה. חתונה של חרדים, בשידוך כפוי. בסוף עוד נתגעגע לציר השיעי.

השבוע בכיתי כפי שלא בכיתי בחיי, לפחות מאז ברית המילה שלי (על פי עדויות). כל חטוף ששב, כל אם שזעקה "הם בבית", כל חיבוק, כל נפנוף לשלום, כל משפחה שחזרה מהמתים, הרעידה את הנשמה הקולקטיבית של כולנו. זה הזכיר לי את התכנית "בייבי בום" בה צפינו בזמנו ואיך לא חשוב מי האמא והאבא, לא חשוב מה הנסיבות של הלידה, לא חשוב איך זה קורה ואם זה תינוק או תינוקת, בלידה אנחנו בוכים.

השבוע נולדו כאן מחדש 20 ישראלים. ו-20 משפחות, שהפכו למשפחה של כולנו. תמכתי במאבק הזה בכל מאודי, כמעט מהרגע הראשון (לקח לי זמן בהתחלה, כמו לכולנו, אחרי ההלם של האסון והרצון לנקום בחמאס בריבית דריבית). כפי שקוראי הטור הזה יודעים, בזמנו התנגדתי לעסקת שליט. גם כאן, בכל כוחי. זה לא עזר לי. עוצמתה של החברה הישראלית הכריעה את המתנגדים. ראש הממשלה אולמרט הצליח לעמוד בפניה. נתניהו ניסה, אבל השתמש בעסקת שליט כדי להרגיע את מחאת קיץ 2011 וכל השאר היסטוריה.

למה התנגדתי לעסקת שליט? כי גלעד שליט לא הופקר ע"י מדינת ישראל. הוא יצא לקרב, ממנו לא תמיד חוזרים. וכי חמאס הפך אז את החטיפות לתעשייה לאומית. היה צורך חיוני להפסיק את מחול החטיפות שהוציא את המדינה כולה מאיזון. הערכתי ששחרור 1027 מחבלים, כולל רבי מרצחים, כשחמאס בשלטון בעזה ובתהליך התעצמות, עלול להמיט עלינו אסון. זה התחבר להטפות הבלתי פוסקות שלי בטור הזה, מאז 2008 ועד 2023, על החובה והצורך לפרק את האיום של חמאס בעזה בכוח, בטרם יתפוצץ עלינו. התברר שצדקתי (לא להתלהב, בנושאים רבים אחרים טעיתי).

אז למה תמכתי בעסקה הנוכחית? כי האסון כבר קרה. אנחנו אחריו. בניגוד להפחדות, הסיכוי לעוד 7 באוקטובר בעשורים הקרובים אפסי. אין רמטכ"ל, אין צבא, אין מודיעין ואין ממשלה עתידית בישראל שיזלזלו באיום החמאסי כפי שזלזלנו בו עד ה-7 באוקטובר. ההגנה על העוטף תהיה משמעותית יותר. לא עוד "הדממות". וגם: חמאס לא בשלטון. מצבא טרור אימתני הוא הורד למעמד של תת פלג סורר של ארגון טרור שהוכה מכה איומה. אסור לאפשר לו להתעצם ואסור לאפשר לו לקבל כספים שיסייעו להתעצמותו. ואם זה יקרה בכל זאת, ישראל תפעל. בדיוק כפי שהבטחנו לפני העסקה ובדיוק כפי שנתניהו מבטיח עכשיו. במילים אחרות, הסכנה הוסרה.

זאת, ועוד: החטופים בעזה הופקרו על ידי המדינה. הפקרה פושעת. המדינה שהפקירה צריכה להיות זו שמשלמת את המחיר כדי להחזיר את מי ששרד. זה ככה פשוט. לא הניצולים אשמים, המפקירים והאחראים למחדל אשמים. אם הברירה הייתה בין קיומה של מדינת ישראל להחזרת החטופים, אז ברור שהיה צריך לבחור בקיום המדינה. אם הדילמה הייתה בין השמדתו הסופית של חמאס להחזרת החטופים, הייתה דילמה. אבל זה לא מציאותי. כפי שהוכח, אין השמדה מוחלטת של חמאס. זה לא בספרים וזה לא בקלפים וזה לא בשום מקום. חמאס חי ובועט גם ביהודה ושומרון. בחמאס צריך להמשיך להילחם. ולכן, מאז הריגתו של סינוואר המלחמה הפכה למלחמת שולל פוליטית שנועדה להחיות את הקואליציה והייתה עלולה להמית את החטופים. אחרי ה-7 באוקטובר, חובתנו הייתה לכלות את זעמנו בעזה ולהראות לכל המזרח התיכון והעולם מה קורה למי שמעז לטבוח יהודים בסגנון נאצי. את זה עשינו מזמן. עכשיו צריך להמשיך הלאה.