חמאס לא מתכוון לקיים את ההסכם ולא בטוח שיש לישראל תשובה

זה היה השבוע הטוב ביותר שהיה לנו במשך די הרבה זמן. אפשר שהמילה "שנים" תיטיב לתאר את פרק הזמן שחלף מאז נראו בישראל כל כך הרבה אנשים מחויכים (שלוש שנים, עשור או יותר - יבחר כל אחד היכן לשרטט את הקו).

השילוב בין חודש חגים שבו נמתחו גשרים מיום חופש אחד למשנהו, לבין חדשות טובות, לשם שינוי, עשה לנו את זה בגדול. איך יודעים? לפי הסמנים שבקצוות.

ביום השבת החטופים לבתיהם התחרו ביניהם שרי הימין הקיצוני בסופרלטיבים שנועד להלל את גודל השעה, מזנקים אל שולי מה שנתפס לרגע (בצדק או שלא) כ"תמונת ניצחון". למה אדם מתגאה בעסקה מהסוג שעד לאותו הרגע התגאה כי טרפד? ובכן, לפעמים זה עד כדי כך ציני: גם ב"בייס" המפורסם שלהם התברר שיש תמיכה בהסכם.

ואם בשני אלה דבקה לרגע התבונה שאפשרה להם לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה, קל וחומר שכך היה אצל מי שדחף לעסקה לאורך כמעט כל השנתיים האחרונות.

תם ולא נשלם: נכון לרגע כתיבת שורות אלה מוחזקים עדיין 19 חללים בידי חמאס. ההנחה היא שלמי שחטף אותם יש מידע על מקום הימצאם של רובם, גם אם לא כולם. מחריד לחשוב שיש אפשרות שגם אחרי שייעשו כל המעשים האפשריים לגילוי האמת, יהיו משפחות שיצטרכו לחיות עם ספק, עם חור פעור בליבן.

מבעית ככל שזה יהיה, צריך לזכור שאפילו היום, כש-19 משפחות עוד מחכות לבשורה רעה, אבל לפחות כזאת שתשים קץ לתקופת ההמתנה הבלתי נסבלת, יש כבר 29 חטופים, מהם 20 חיים (איזה כיף לכתוב זאת שוב ושוב!) ששבו הביתה.

קשה לדעת עד כמה חמאס גורר רגליים בסוגיית החזרת גופות החללים ומה הוא יודע באמת. אפשר בהחלט שהפער בין ציפיות ישראל ליכולות חמאס נובע מניסיון של ארגון הטרור לאסוף מודיעין: אם ישראל תעביר לידיו את כל המידע שיש לה על מיקום הגופות (כמו שדורש האיש שנכנס לכל לב בישראל, סטיבן וויטקוף), הוא יוכל לחשוף את מקורות המידע.

עוד מעט נשוב לעמדה של וויטקוף, אבל היא לא הדבר היחידי בפסקה הקודמת שצריך להדאיג את ישראל.

מה צריך להדאיג אותנו? שחשיפת מקורות המידע שיש לישראל, היא חלק מניסיון חמאס להשיב לידיו שליטה מלאה בעזה ותושביה.

אם כך הוא פועל בימים הראשונים שלאחר חתימת ההסכם, איך יפעל כאשר יפתחו (למשל) המעברים? מה יהיה עם הכסף הרב, מיליארדים רבים של דולרים, שיזרמו לשיקום הרצועה אם חמאס (או אפילו פסאדה שהוא שולט בה), יהיה אחרי על ניתובו? כבר היינו בסרט הזה ואנחנו יודעים בדיוק איך הוא ייגמר.

כרגע יש אינטרס לכולם לשווק את ההסכם כהצלחה גדולה: לאמריקאים, לטורקים, לקטארים, למצרים ולחמאס. בישראל יש צורך להציג אותו כניצחון המוחלט, זה שנתניהו הבטיח לעמו כבר במשך שנה וחצי.

אפילו ברמה הפרגמטית אין לנתניהו כל רצון לחדש את הלחימה: חוק ההשתמטות הנחוץ לו כל כך הוא אפשרי רק במצב של אי לוחמה. במצב של "הותר לפרסום" הוא הופך לכמעט בלתי ניתן להעברה.

אז לכולם יש אינטרס כרגע לצמצם את חשיבותן של ההפרות, להציג אותן כמחלוקת על האותיות הקטנות.

הבעיה היא שאם כך הם פני הדברים כחלוף ימים אחדים מרגע החתימה, הרי שאפילו מי שתמכו בהסכם בכל מאודם מתחילים לנוע באי נוחות בכיסאותיהם.

לרגע אחד חזרה לשיח המילה שנדמה שנכחדה ממנו, לפחות במובן של אופק מדיני: "שלום". לא ניכנס עכשיו לוויכוח באשמת מי זה: כלפי הימין אפשר לטעון שמעולם לא האמין באופק מדיני. כלפי השמאל אפשר לטעון שהפך את המילה למשהו מטפיזי, לא רציונלי באותה מידה שבה הוא מכנה את הצד האחר "משיחי".

דעתי האישית (אהיה מאושר לטעות, כמובן) היא ששלום לא יתכן בדורנו. לכל היותר אפשר להתחיל וליצור פה מסגרות שיבטיחו יציבות (כמו הסכם ה"שלום" עם מצרים) - ואולי בעוד דור או כמה דורות, אפשר יהיה לחמם גם את היחסים כך שיידמו לאותו "שלום", יסירו מהמילה את המירכאות.

יחד עם זאת, כמו שנוכחנו השבוע, אין שלום ללא חלום... אם לחזור לדוגמה המצרית, הרי שבגין, סאדאת וקרטר דיברו גבוהה על השלום, מכרו לנו את החזון - וגם אם זה נצבע מאז בחמישים גוונים של אפור, הרי שהוא מונע מלחמה בחזית הארוכה ביותר שהייתה לישראל אי פעם, כבר קרוב לחמישים שנה (רק דמיינו את סבב הלחימה האחרון כאשר גם צבא מצרים בתמונה).

טראמפ הוא מסוג האנשים שאוהב לסכם על חזון משותף ולהותיר את הפרטים הקטנים לעורכי-הדין. זה יכול לעבוד בעסקים, אבל ספק אם זה יכול לעבוד במזרח התיכון שבו לפעמים למי שכותב את אותם תנאים קטנים-לכאורה, יש אינטרס לשתול בהם את זרעי הפורענות הבאה - ולא רק מצד האויב.

ואחרי כל ההסתייגויות האלה, אחרי היקיצה מהחלום היישר אל תוך הברבריות החמאסית בשטחים שמהם נסוג צה"ל, חווינו השבוע כמה רגעים שלא נוכל לשכוח.

זו אולי משאלת לב, אולי לא תכנית עבודה, אבל זה הבדל מהותי בינינו לבינם, בינינו לבין עצמנו: אנחנו היללנו את החיים בעוד בעזה חגגו בהוצאות להורג בכיכרות.

נילחם בהם שוב, אם צריך, אבל הרגע שבו הזכרנו לעצמנו (גם אם בעזרת גורם חיצוני בדמות נשיא ארה"ב) ש"שלום" היא המילה הראשונה שלומד כל ילד לכתוב בעברית, הרגע הזה העיר בליבנו משהו שנדמה היה לנו שכבר אבד לנו לנצח.

כמו שכבר נכתב כאן, בעזה "חגגו" את ההסכם באופן שונה לגמרי. גם מי שאין בליבו על המוצאים להורג, צריך להיות מודאג מאוד: אתה לא הורג אויבים מבית אלא אם כוונתך היא לבסס את שלטונך מחדש - וזו כבר הפרה מהותית של ההסכם.

נוח לכולם להפנות את המבט לעבר הסחבת שנוקט חמאס בהשבת גופות החללים, אבל כואבת ככל שזו תהיה למשפחות הנרצחים, ברמה הלאומית אין משמעות גדולה לשאלה האם יארך התהליך 3 ימים או 30, שכן כבר לא מדובר בחטופים חיים שכל יום נוסף של שבי מעמיד את חייהם בסכנה.

הערכת גורמים בישראל, כבר מחודשי המלחמה הראשונים הייתה שיהיו למלחמה הזאת כמה "רון ארדים" (כלומר שיוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע). זה מחריד, זה מספר שצריך לנסות למזער ככל האפשר, אבל זה ממש לא הדבר היחיד שצריך להדאיג את ישראל.

מה כן? ההצהרה של וויטקוף לפיה עלינו לצייד את חמאס בכל המידע שיש לישראל על מקום קבורתם האפשרי של חללינו. זו לא דרישה תמימה, מתוך כוונה להשיב לישראל כמה שיותר חללים, אלא דרישה שנועדה לחזק את המודיעין של האויב, בדרך לשיקום כוחו ורצונו לקנות לעצמו אחיזה מלאה בשטח.

כלפי חוץ יש לישראל גיבוי מלא, כך על פי טראמפ הלילה, לחדש את המלחמה במקרה של הפרה. אז למה להאמין: למוצא פיו של הנשיא עצמו או לדרישה ההפוכה, כביכול, שעולה מדברי שליחו הנאמן?

ספק אם טראמפ יתיר לישראל לחדש בקלות שכזאת את האש גם במקרה של הפרה בוטה. בכל מקרה, הסנקציות שבהן נוקטת ישראל כרגע הן קלושות נוכח מה שנראה כדבר הרחוק ביותר מכוונת חמאס להתפרק מנשקו. האם ייגזר עלינו לשבת בשקט בעוד חמאס מתחדש ומתחמש? נדמה שהבשורה הטובה היחידה במצב הזה שכפה עלינו ההסכם שהוצג כניצחון גדול, היא רק הידיעה שההמתנה לתשובה לא תימשך זמן רב מדי.

ויש גם משהו קטן להודות בו: יש בעזה חפים מפשע, יש בלתי מעורבים. בימים הראשונים לאחר 7 באוקטובר היה קשה מאוד להבחין בהם. אין ספק שארגון טרור לא היה מצליח לצמוח כך לולא היו שורשיו נטועים היטב בקרב האוכלוסייה שמקיפה אותו.

כתבתי כאן לא אחת שאחד ההבדלים בינינו לבין מדינות המערב הוא שהן רואות איזה עם פלסטיני דמיוני, "בלתי מעורב", אוכלוסייה שנשבתה בידי ארגון טרור רצחני, בעוד שאנו רואים בה רחם: אוכלוסייה שהוציאה מתוכה ארגון טרור רצחני כל כך.

מאורעות הימים האחרונים הבהירו שגם אם קשה לאמוד את מספרם, הרי שיש בעזה "בלתי מעורבים", יש אפילו מתנגדי חמאס. לו לא היו כאלה, לא היה נזקק חמאס לטקסי הוצאה להורג מצולמים ומשודרים.

כמה מאוכלוסיית עזה מתנגדת לחמאס? נדמה שאין דרך לדעת. מה שברור ביתר שאת עתה הוא מדוע לא נשמע קולם של המתנגדים, שכן כל הבעת דעה נגד שלטון חמאס עלולה להפוך למילים אחרונות של המשמיע אותה.

זה אקלים פוליטי שקשה לנו, שהטלת ספק היא אבן הפינה להגותנו וויכוח חופשי הוא סלע קיומנו, לקלוט - לא כל שכן להבין. מכל מקום, הבנתנו למצוקתם של חלק מתושבי עזה שנמצאים בין הפטיש לסדן מוכרחה לגדול כחלק ממראות "סיום המלחמה". לא כולם חמאס, אבל כולם מוכרחים להעמיד פנים שהם תומכים בו.

חלק גדול מהכתוב מעלה נועד להראות את החורים הרבים שיש עדיין בהסכם, בוודאי את אורך הדרך ליישומו המלא. עם זאת, הסיפא מוכרחה להשכיר את הרישא: כמה טוב שאנו מנהלים את הדיון הזה, רגע לפני החזרה לשגרת "אחרי החגים", כשבעשרים בתים נדלק מחדש האור. לזה באמת אין תחליף.