אין גבול לחוצפה הישראלית. ולבורות. יושבים להם כמה קופירייטרים שחצנים, בעיר מכוערת בעיבורו של הפופיק המיוזע שנקרא המזרח התיכון, ומנסים למצוא קונספט להמבורגר של מקדונלד'ס העשוי על גחלים. "יש לי", צועק אחד מהם, "ראיתי באופטימיות קוסמית שההודים הולכים על גחלים, למה שלא נעשה עם זה משהו?".
החבורה לא יודעת את נפשה מרוב אושר. כולם יודעים שהודו זה שם חם עכשיו, עם הקטורת הריחנית שרצה בשינקין וכל זה. וחוץ מזה, תראו את נודל'ס תלמה קה.
כמה שבועות אחר-כך מופיע על המסך צעיר היסטרי, צבוע כמו גזר על ספידים במייק-אפ כתום, וצווח במבטא קוצ'יני מפוקפק משהו כמו: "סבא שלי הלך על גחלים וגם באבא שלי הלך על גחלים". אין שום ספק שהצעיר הוא הודי, כי בנוסף למבטא ולמייק-אפ גם משחו את שיער ראשו הכהה בכמויות מסחריות של ברילנטין (וכולנו יודעים שההודים מסתובבים עם תסרוקות ערס לא אופנתיות, ממש כמו הערבים הרשעים שרוצים לזרוק אותנו לים, נכון?). אחר-כך הוא מנחית עלינו את משחק המילים המופתי: אני הולך על גחלים רק במקדונלד'ס.
מתי אתם התקבלתם להרווארד?
בשם הארי קרישנה, זה אותנטי או מה? שוב החרבנו במחי פרסומת מעודנת תרבות של אומה, שקיימת כבר אלפי שנים. אבל מהי תרבות מפוארת, לעומת הג'ניוס היהודי?
מה יותר מקומם פה? הבורות או הגסות? קשה לענות. ראשית, רוב הצעירים ההודים לא הולכים על גחלים סתם ככה. בטח שלא מסיבות כמו פרנסה או מסורת משפחתית. ההליכה על גחלים היא טקס פאקירי שמטרתו להראות את נכונותו של הקדוש להתנתק מגופו הגשמי. בדרך לנירוואנה. ברברי? אולי. כמעט כמו לחתוך חתיכה מאיבר מין של תינוק, כי ככה כתוב באיזה ספר עתיק. שנית, דמיינו לעצמכם פרסומת הודית למים מינרליים המציגה צעיר ישראלי הרוכב על גמל ומנפנף עוזי באוויר. מעצבן, לא? חופשי מעצבן.
הודו, בניגוד למה שרובנו סבורים, היא כבר מזמן לא סלט ישראלי חתוך דק-דק באכסניית "הארי רמה" ואוסף של מצורעים ברחוב. יש שם תעשיית מוסיקה וסרטים עניפה, יש שם אנשים צעירים שלמדו מינהל עסקים בהארוורד (מתי לאחרונה אתם התקבלתם להארוורד?) ויש שם גם אם.טי.וי. ועוד משהו, לתשומת לב הקופירייטרים המשכילים שלנו, הקולוניאליזם שם נגמר. רוצים ילידים? לכו למרכז עזריאלי בשבת.