עסקת החטופים, ביקור טראמפ, הפסגה בשארם וכל האירועים הנלווים מסמנת רק את תחילת מסעו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ללב הנרטיב הישראלי. בחירות 2026 הן רק תחנה בדרך. תחנה חשובה, אפילו קריטית, אבל הפסגה האמיתית לכיבוש היא הפסקאות הרלוונטיות שיכתבו בספרי ההיסטוריה, הצבאית והכללית.
טקס החנופה שיצא מגדר הרגיל בניצוחו של טראמפ בכנסת מועיל לנתניהו בעיקר בבייס. אולי גם משכנע כמה מתנדנדים. אבל בגרעין הקשה של ההתנגדות אליו אין לו כל משמעות. הם מאמינים לטראמפ וסומכים עליו, כי תרם חלק משמעותי בשחרור החטופים, אבל מכאן ועד להאמין לו שהכל גם בזכות נתניהו יש מרחק רב.
נתניהו לא מעוניין בתמיכתם. מחוזות קפלן הם ממילא מחוץ לתחום. השאלה הגדולה היא מה יכתבו על מלחמת חרבות ברזל בחיבורים האקדמאים הבאים. האם תודעת הניצחון עליה נלחם בימים אלה תצליח לקבע גם תודעת ניצחון, או שמא תישאר זו בגדר משאלת לב ומנת חלקה הבלעדית של עדת מעריצים.
נתניהו לא יוותר בקרב על הנרטיב. עם זה הוא ילך לשותפים הקואליציוניים שלו להבטיח את המשך יציבות הקואליציה בחודשים שנשארו לה. עם זה הוא ייגש לציבור הישראלי בקמפיין הבחירות הבא של הליכוד. והמלאכה רחוקה מלהסתיים. קריאות הבוז בכיכר בעקבות אזכור שמו על ידי סטיב ויטקוף הן קריאת השכמה עבורו. תזכורת למה שיקרה אם ינסה לנוח על זרי הדפנה או להשאיר לאחרים את העבודה.
הסכמי שלום נוספים הם חשובים עבורו, גם בתחום המורשת, אבל לא פחות מזה לקמפיין. אי אפשר לנצח מערכת בחירות רק איתם, במיוחד אם יישאו מחירים כמו הכרה בתוכנית שתי המדינות או ברמז לכך, אבל הם תוספת חשובה למיצוב דמותו כמנהיג שאין שני לו.