כשתאלם תרועת הפסטיבלים, הדמעות יפסיקו לזלוג מעצמן, 20 השבים יסיימו את ימי ההסתגלות בבתי החולים ויחזרו הביתה, והמילואימניקים יכניסו את המדים למכונת הכביסה ויחזרו לקום בבוקר לעבודה. כשקצב האירועים הקריטיים, שהיכה בנו, כמו מתופף שאיבד שליטה, יחזור לריתמוס הדופק הסדיר, ואת ה"הותר לפרסום" שומט הלב, יתפוס ויכוח פוליטי שגרתי ורווי יצרים.
שיאלם הרעש מסביב והעשייה האינטנסיבית, זו שהעסיקה אותנו במשך שנתיים, בלי רגע חסד כדי להסדיר נשימה, יבוא השקט. וכמו חבל מתוח מדי, שנשמט מהיד בבת אחת, נאבד את שיווי המשקל ונתרסק לאדמה. את מקומה של האופוריה, שכרון האושר ופנטזיית הגשמת החלום המתוק, תתפוס ריקנות ודיכאון. ככה זה תמיד לפני אירוע שיא, שאליו אנחנו מתכוננים הרבה זמן. ככל שהמועד מתקרב, הוא סוחף אותנו לסחרור עילאי, אבל בבוקר למחרת, עם האנג-אובר שתופס ברקות, או סתם עייפות משתקת, אתה שואל את עצמך, אלוהים, למה אני כל כך עצוב?
אין לנו יום יום חג. להפך. רק עכשיו תתחיל תקופת האבל האמיתית והעיבוד של מה שעברנו. האירוע שהתחיל ב-7 באוקטובר מגיע לסיום רק עכשיו. ובראייה מפוכחת, אפשר לומר שלא ניצחנו במלחמה הזאת. הפסדנו כבר ב-7 באוקטובר. עזה אולי הרוסה עד היסוד, אבל החמאס עדיין שם, שולט ברצועה ומקבל מטראמפ הסכמה שבשתיקה לחסל את החמולות שמתנגדות לו. כאילו עשינו יו טרן, וחזרנו לאותה נקודה, מינוס 2,000 נרצחים ונופלים, יישובים שנמחקו ואמון במדינה שהתרסק ועדיין לא שוקם.
ומה קרה לנו בשנתיים האלה ובזו שלפניהן? נקרענו לשבטים שביניהם זורמים נהרות של שנאה, או שאתה בעד או נגד, שחור או לבן, בלי האפור שבאמצע. ובאין טיעונים מורכבים, אין סיכוי לאיחוד שכולנו מקווים לו, ולא מסוגלים לזוז סנטימטר הצידה כדי שיקרה.
החרדים לא יתגייסו, כי אין עכשיו מלחמה. סדר העדיפויות הלאומי והדאגה לאזרח הקטן ידחקו עוד יותר לפינה, כשהבחירות מחכות מאחוריה. תמונות ההרס מעזה יתהפכו עלינו בעולם, ואלף טראמפים לא יצליחו לכבות את השנאה כלפינו. נמשיך לצפות בקרבות הבוץ של פוליטיקאים נגד פקידים בכירים שלא באים להם טוב בעין, היועצת משפטית שנואה, נשיא בית המשפט העליון מנודה שנמרח בזפת ונוצות, ובראש שב"כ, רמטכ"ל או מפכ"ל שיהפכו למטרה חיה לפי התור.
יו"ר הכנסת מעיז להסיר בחגיגיות את סיכת החטופים מול המצלמות, למרות שגופות כל החללים עדיין לא הובאו לקבר ישראל, כי מבחינתו האירוע נגמר.
כשתאלם תרועת הפסטיבלים נעמוד מול המציאות העגומה של עתיד לא מבטיח, במדינה שאבותינו כמהו אליה והיום חלק מאזרחיה חולמים לעוף מפה. אנחנו חברה חבולה, תשושה ועצובה. וכדי לעמוד שוב על הרגליים ולהביא לידי מימוש את הפוטנציאל המשוגע שיש פה, צריך לקחת רגע להתאפס, לתת לחוויות המסויטות לשקוע קצת, ולהבין אם אחרי כל מה שעברנו, אנחנו מוכנים לחזור לנקודה שממנה הכל התחיל.
הבל הבלים, אמר קהלת הפסימי, הכל הבל. עולם כמנהגו נוהג. יכול להיות שהוא צודק ונגזר עלינו לסבול שוב ושוב. אין לדעת מה יהיה עלינו. נוכל רק לקוות שלמדנו את הלקח, וחבל שבדרך קשה כל כך.