הנאום, החנינה והחשיפה: טראמפ על הבמה, נתניהו על המוקד והמבוכה בירושלים

אלי שרעבי הזכיר לנו אתמול על מה נלחמנו כאן שנתיים. האיש המופלא הזה סיפר (אצל יונית לוי) על הפגישה הראשונה שקיים אתמול עם אלון אהל, בבית החולים. על מה שקרה ביניהם במנהרות חמאס, בגיהינום עלי אדמות, שמענו וקראנו בצמא. שם, בחושך צלמוות, תחת עינויים פיזיים והתעללויות נפשיות שנמשכו נצח, עשה אלי ככל שביכולתו כדי לשמור על אלון, הצעיר ממנו בהרבה. כששוחרר, אלון נותר מאחור, לבדו, בבור האפל של חמאס. אלי לא נח ולא שקט עד שאלון חזר. ממעמקים קראתיך.

האחווה הזו, בין שני הגברים, הצעיר והמבוגר יותר, שהפכו למשפחה בתנאים הכי מחרידים, היא הסיפור שלנו כאן. אלי שרעבי סגר אתמול גם מעגל עם זיהוי גופת אחיו, יוסי, שהוחזרה ארצה. האצילות שלו, של משפחתו, של משפחות החטופים כולן, המאמץ האדיר של עם שלם להחזיר את כולם הביתה, כל אלה הם מהות הקיום שלנו כאן.

אחרי שעברנו החייאה מוצלחת, ואחרי שהמוניטור התייצב סוף סוף, ואחרי שהמראנו לפסגות הגבוהות ביותר של שכרון החושים במהלך סוף השבוע והחג, הגיע ההאנג-אובר. אדי האופוריה מתפוגגים ואיתם מגיע כאב הראש הטורדני, שלא יחלוף עד שכולם יחזרו. עד החלל החטוף האחרון, כולל סגן הדר גולדין, גיבור ישראל, שמופקר בעזה כבר 15 שנה ומשפחתו עוברת כאן גהינום עלי אדמות.

בינתיים, יצא הסכם "שלום 2025" לדרך ועלה מיד על מוקש ראשון, עוד בטרם הושלם השלב הראשון. חמאס גוררים רגליים בנושא החזרת גופות החללים. דחוף להם יותר כרגע להוציא להורג משת"פים ודורמושים, לעין המצלמות. ההסכם שנחתם ברוב עם והדר (חוץ מאיתנו) בשארם א-שייח' מלא חורים כגבינה שוויצרית, החזרת החללים מוזכרת בו בקווים כלליים, בלי דדליין או סנקציות. זה עוד כלום לעומת השלבים הבאים. אלפי חמאסניקים כבר פרוסים ברחבי עזה, חמושים וששים עלי קרב. שיהיה לטוני בלייר בהצלחה.

דונלד טראמפ הוא המנצח הגדול של הימים האלה. הסוד שלו פשוט: אף אחד לא רוצה להסתבך איתו. נתניהו, שהתיש למוות את כל הנשיאים בהם נתקל עד כה, לא מעז לנסות. טראמפ מתנהג כאילו המזרח התיכון זו עסקת נדל"ן מניב. צריך לקוות שזה לא ייגמר כמו בפיצוץ בועת הנדל"ן ההיא ב-2008. בינתיים, זה לא רק מצליח, זה גם גאוני.

הנאום של טראמפ במליאת הכנסת היה אירוע מהפנט. מצד אחד, סטנד אפ קומדי במיטבה. הבעיה היא שהקומדיה הזו באה בעקבות טרגדיה בלתי נתפסת, אבל טראמפ, כמו טראמפ, קרא את הקהל (בשליטת מרכז הליכוד) ונתן שואו.

השיטה שלו פשוטה: הוא מחמיא לכולם. לא רק מחמיא. מפליג במחמאות, מגזים, מהלל ומשבח, הרי זה בחינם. בנקודות מסויימות במו"מ הוא החמיא אפילו לחמאס ("הם קשוחים מאוד, חכמים מאוד"), הוא החמיא גם לאיראנים בזמנו.

הוא פיתח את המשפט המפורסם של הנשיא טדי רוזוולט "דבר ברכות ושא מקל גדול", למימדים מפלצתיים. הוא מדבר ברכות, מחמיא ומלטף ומשבח, ובידו השניה מחזיק נבוט מפלצתי ו"ערימה של מפציצי בי-2", כפי שהעיד בעצמו בנאומו בכנסת. וזה עובד.

לטראמפ אין כללים, אין איזונים, אין בלמים ואין קווים אדומים. במקרים רבים זו בעיה. במזרח התיכון זה יתרון. בכנסת, זה היה בעיקר מדהים ומצחיק. הנשיא הרצוג היה משועשע פחות כשטראמפ הפתיע אותו (זו לא באמת היתה הפתעה) בהצעה/דרישה לתת חנינה לנתניהו.

למרבה התדהמה, כעבור כמה שעות כשעשה את דרכו באייר פורס 1 בחזרה לארה"ב, התוודה טראמפ בשיחה עם כתבים ומדבריו עולה שנתניהו, או מי מטעמו, ביקשו ממנו להעלות את נושא החנינה בנאומו בכנסת. הוא נשאל אם אמר לנתניהו מראש שבכוונתו להעלות את נושא החנינה בנאומו בכנסת, וענה: "לא, אמרתי לו שאני לא רוצה להעלות את נושא החנינה, אבל זה היה תזמון טוב".

מדובר באירוע בלתי נתפס. ביד אחת הנשיא מנסה לסדר חנינה לעמיתו נתניהו, ביד השניה הוא בעצם מסגיר אותו. כי אם נתניהו אישית, או באמצעות שליח, מפעיל לחץ על מנהיג מדינה זרה להתערב בהליכים משפטיים ישראלים, ועוד במעמד המקודש של ההסכם לשחרור החטופים וסיום המלחמה בכנסת, מדובר בחשד לשיבוש הליכי משפט, והפרת אמונים על סטרואידים, מינימום. וגם חוסר בושה וחוסר מודעות ופריקת כל עול ורסן הגיוניים.

ואני מודה שאני קצת מבולבל. הרי נתניהו עצמו, וכל עדת מקורביו, שופרותיו, חסידיו ולוחכי פנכתו משננים לנו כבר שנים, חודשים ושבועות שהתיקים קרסו. השוחד בוטל (פייק). אין תיקים, הם התפוגגו, התפרקו. ונתניהו עצמו אמר פעמים רבות שהוא ממתין בכיליון עיניים ("שש שנים!") להזדמנות להוכיח את חפותו.

והנה, כשההזדמנות הזו הגיעה, הוא מנסה לקושש לעצמו חנינה. ועוד בידי שליח זר. כל זה קורה כשמגיעים לחקירה הנגדית. להזדמנות שלו להתעמת עם נציגי התביעה.

מר נתניהו, מכובדי: אם התיקים קרסו, בשביל מה אתה צריך חנינה? ולמה, בעצם, לא תעדיף את עיסקת הטיעון? היא מוכנה לחתימתך. בלי מאסר בפועל, בלי שוחד, אבל עם קלון. כל מה שנדרש ממך, זה לפרוש מהחיים הפוליטיים. עוללת כאן מספיק, לא?

אני תומך בהענקת חנינה לנתניהו, בתנאי שהוא פורש מהחיים הפוליטיים לצמיתות. או בעיסקת טיעון כנ"ל. האיש הוביל אותנו לגדולים באסונותינו. והנה, הוא טוען עכשיו לבלעדיות על הנצחונות הכבירים שנחלנו. בסדר. יש קיזוז. זה הזמן לפרוש ולתת לישראל לרפא את עצמה, למרוח יוד על הפצע, במקום להמשיך לצקת עליו חומצה.

כי מה שעשה יו"ר הכנסת אמיר אוחנה במעמד ביקורו של טראמפ במוסד ביום שני, היה מחפיר. חבל שהנשיא יצחק הרצוג ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד לא אמרו על זה משהו, אם כי הם הופתעו כמו כולנו. אוחנה, כדי לקבל עוד כמה לייקים מהבייס ואולי מילה טובה מהגברת (אי אפשר לא להעריך את מאבקה הנחוש לפלס דרך לפני, מאחורי ומצדדי הנשיא טראמפ כדי להיכנס לפריים). אבל לא להזמין למעמד כזה את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ואת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, זה לבזות בעיקר את עצמך.

הצהרת התשובה של אוחנה במוצאי החג, בה הוא מסביר את התנהגותו העלובה, לא ראויה לתגובה ופוגעת בעיקר בכבודו. ישראל היא מדינת חוק, בית המשפט העליון לא נמצא כאן בחסדו של אמיר אוחנה. האיש הזה התחתן עם בחיר ליבו והוא מקיים משפחה בישראל בעיקר בזכות פסיקותיו של המוסד הזה. אם זה היה תלוי בקואליציה בה הוא חבר, הוא היה מוקצה מחמת מיאוס.

האופוזיציה צריכה להתאפס על עצמה ולהודיע: מעתה והלאה, כולל בפתיחת כנס החורף של הכנסת, אם הנשיא עמית והיועמ"שית לא יוזמנו, ולא יוגדרו בשמותיהם ותאריהם, האופוזיציה תחרים את האירוע. יתכבדו המשיחיים, החרד"ליים והפנכתיים ויישבו עם עצמם. אם אין כללים ואין פרוטוקול, אז עד הסוף.
ועוד לא דיברנו על הפיכת הכנסת, מול הנשיא טראמפ, לישיבה רועשת וקולנית במיוחד של מרכז הליכוד. גלי בהרב-מיארה אאוט, פנינה רוזנבלום אין. העיקר שהם מדברים על אחדות ועל "רק ביחד ננצח" בכל משפט שני. מדברים, וממשיכים לפרק.