ונפתח במבזק מיוחד - כולנו נמות יום אחד. מזקנה, ממחלה, אולי אפילו בנסיבות מביכות כמו השגריר ב"א. כולנו נקרא לדלפק יום אחד, נחזיר את צרור הפלסטיקים שהיה פעם הדי.אן.איי העלוב שלנו, ובתמורה נקבל סוויטה מלכותית במלון התולעים. כולנו נמות יום אחד, ולאף אחד לא יהיה אכפת, כי הם יישארו בחיים ואנחנו לא.
אבל זה שכולנו נמות יום אחד, זה לא אומר שאנחנו צריכים לשתף פעולה. "אי סי דד פיפל" אומר הילד הקטן והמקומט ב"חוש השישי". כל הכבוד לו. שיראה אנשים מתים, החרא הקטן. אנחנו מעדיפים להתעלם מאנשים מתים, ומאנשים מתים שיש להם פוטנציאל להיות אנחנו, בכלל.
וזאת הסיבה שהקמפיין נגד נהיגה מהירה של לפ"מ (לשכת פרסום ממשלתית) הוא כה גרוע. תזכורת: שתי פרסומות, באחת גופות בשקית זבל, בשניה מצבות לבנבנות בליל סערה. והפואנטה - על המצבות רשומה המהירות בקמ"ש שהרגה את הז"ל. איך מפחיד, לא? תוסיפו לזה את הקול של רפי גינת (אמא'לה, רק לא זה!) יש לכם זוועתון אמיתי.
פרסומאים בכל העולם יודעים דבר פשוט אחד. צריך להיזהר כשמשחקים עם מיסטר מוות. תראה אותו באופן בוטה וישיר מדי בפרסומת, ולאנשים יקרה דבר מוזר. הם יהפכו עיוורים. אנשים אוהבים קצת רגישות בקשר למוות שלהם. תראו להם אישה מתייפחת, תראו להם איזה מטאפורה מתוחכמת, בסדר. אבל גופות ומציבות? הם יזפזפו עוד לפני שתספיק להגיד אבו כביר. אנחנו לא רוצים לקבל תזכורת על המוות שלנו. בטח לא מאנשים שלובשים עניבות מיקי מאוס.
אני מוכנה לשים פה כסף שהתגובה של רוב הצופים היתה זהה לתגובה שלי. בפעם הראשונה נתקפתי בדחף עז למשמש מהמקרר. בפעם השניה, כבר הרצתי דאחקות. "תראה איזה אמנותי השוט עם השמיים הקודרים" אמרתי למשה " ממש הצעקה 4". בפעם השלישית משה (שהוא, אגב, נהג נורא ואיום) הצטרף. "מעניין במה מילאו את שקיות הזבל?" הוא תהה בקול. שנינו הסתכלנו אחד על השני באהבה. איך יכולנו למוות, איך.
רגע, זה אני שם בתוך שקית הזבל ?
16.1.2001 / 13:54