עם שלם רוצה שלום, אבל בינתיים גם קצת מתחמק מאחריות

עשרות עד מאות אלפי ישראלים גודשים את כיכר החטופים במוצאי השבת. אלפים נמצאים בה כמעט בכל רגע נתון מאז התקבלה הידיעה על העסקה. סקרים שונים מראים תמיכה של יותר מ-80% מהישראלים בהסכם, ונדמה היה שאת אנחת הרווחה שבקעה מגרונו (וכמובן מליבו) של עם שלם, אפשר היה לשמוע גם אי שם במנהרות עזה, אפילו בלי לסכן חיילים כדי להציב רמקולים בשטח.

נכון שעוד רבה הדרך, ששיא ההתרגשות עדיין לפנינו, שיש מחיר כבד לעסקה (למלחמה היה יותר) ושתמיד קיים סיכוי שמי שנאמו כה יפה אמש בכיכר החטופים, יאבדו עניין באזורנו דווקא עת יבקש חמאס לא להתפרק מנשקו אלא דווקא לחזור ולבסס את שלטונו.

ובכל זאת, מראות הימים האחרונים היו צריכים לגרום לא רק לגאווה גדולה אצל העם הזה - שכמה טוב שהוא כזה - אלא גם להוות הוכחה חותכת לכל עמי העולם באשר הם, שעיוותו את דמותה של ישראל (למרבה הצער גם בעזרת כמה מאתנו שעשו קריירה מאוטו-אנטישמיות), שהפכו כל ישראלי מטרה להאשמות-שווא, שקראו לחרם על ישראל והשוו בהפגנותיהם בין מגן דוד לצלב קרס.

זה לא שאפשר לצפות ממי מהם להתנצלות, אבל די לנו אם יראו את המראות מישראל באותה תשומת לב שבה היו קשובים לנעשה (אמיתי ומבוים) בעזה, כדי להבין שהעם בישראל, בהכללה, הוא שוחר שלום.

מדובר בתעודת כבוד לעם ישראל, עוד הרבה לפני שמדברים (שלא לומר מתווכחים, אם לא למעלה מכך) למי מגיע הקרדיט. משפט קצר בעניין הזה: המדיום הוא המסר (כפי שקבע כבר לפני 60 שנה פרופ' מרשל מקלוהן הקנדי).

רוצה לומר: שליחיו הבכירים של הנשיא טראמפ ידעו היטב לאן הם באים אמש ובפני מי הם נואמים. בקולו שילם וויטקוף מס-שפתיים לשותפיו הישראלים, בנימין נתניהו ורון דרמר, אבל בהופעתו בפני מי שידע שישרקו בוז, הוא הבהיר שגם בממשל האמריקני מצפים לחילופי שלטון קרובים. עד כאן האפיזודה הזאת, שתעסיק אותנו למשך חצי יממה, עד שיתחלפו הכותרות והמראות, והעין לא תשבע מלראות את החיבוקים עם מי ששבו לחיק יקיריהם.

אפשר להתברך במה שקורה ברחובות לא רק כמיצג שאין אמין ממנו לאומות העולם, אלא גם אל מול אויבינו: בעוד חמאס חוגג את ההסכם בהוצאות להורג בכיכרות, אצלנו מקדשים את החיים.

בכלל, למעט כמה פנאטים שעבורם ימי השכול, הפציעות בגוף ובנפש והקטל, היו בבחינת "נס", רוב העם ייחל לסיום המערכה. הבעיה היא שאותם פנאטים, מספרם זניח בין עשרה מיליון ישראלים, הפכו לקובעי הטון בממשלה שבעוד כמה חודשים נוכל כבר לכנותה "היוצאת".

וכאן אנו מגיעים לכוכבית הגדולה שמלווה את הציון לשבח שאנו מעניקים לעצמנו בדין על אהבת השלום וקידוש החיים: מידת האחריות הקולקטיבית.

מיהרנו להטיל אותה על אויבינו. קבענו נחרצות שבכל עזה חגגו ההמונים את הרצח, האונס והביזה. גם היום, במבט לאחור, בכלל לא בטוח שטעינו. אפשר להיות משוכנעים שבין מאות האלפים שקוננו על זדון לביו של חמאס עת חרב ביתם, יש אחוזים ניכרים שהיללו אותו ב-7 באוקטובר.

לכמה מהם אפשר לייחס את האשמה? הן איש מאתנו לא ספר את מי שיצאו לרחובות עם בקלאוות ודגלי חמאס כדי להתענג על סבלנו. אם כך: נחיל אותה על מחצית? על רבע? נדמה שכל מספר הוא אפשרי, תלוי מה רוצים להדגיש.

משהו אישי: גם אני חשבתי (ועדיין חושב) שמרבית תושבי עזה הם שאחראים לגורלם (המר). רק שזה מטיל גם עלי כישראלי אחריות קולקטיבית לכל מה שעושה ממשלה נבחרת בשמי.

וכאן מתחילה הבעיה: במקום שבו כ-40% מהאוכלוסייה הם ילדים, אפשר לדבר על אשמה קולקטיבית, קשה לבצע ענישה קולקטיבית. והייתה כזאת, אפילו רק כתופעת לוואי קשה מדי של ניסיון לפגוע באשמים.

כמה עזתים מתו בשנתיים האחרונות? חלק מהמספרים נתונים לוויכוח, אבל גם אם מצמצמים אותם מדובר בעשרות אלפים שחלק ניכר מהם ילדים.

זה לא הופך את הקייס שלנו לפחות צודק, יכול מאוד להיות שבאמת לא הייתה לנו ברירה אחרת ושהאחראי העיקרי למצב הזה הוא חמאס, שקבע את מנגנוניו בתוך בתי ספר, גני ילדים ומרכזי סיוע. זה רק אומר שאנחנו צריכים להתמודד עם ההשלכות.

מה שנעשה בעזה זכה לכיסוי תקשורתי גדול כבר במהלך הקרבות. הוא ילך ויתרחב במקביל לנסיגת צה"ל: צוותי טלוויזיה מכל העולם יגיעו לתעד את ההרס והחורבן. מארחיהם ינסו להוכיח להם באותות ובמופתים שאכן התבצע רצח-עם שיטתי - חלק מאותם צוותי תקשורת מגיעים ממילא עם המסקנה הזאת מהבית.

אם הניח מישהו בטעות שסיום המלחמה יפתח דף חדש ביחסינו עם העולם, הרי שהוא טועה: חלק גדול מהצונאמי המדיני עוד לפנינו. אפילו טורקיה וקטאר, שתי השושבינות להסכם, שתי המדינות שהצליחו לכופף את חמאס, יהיו שם כדי להמשיך ולהשחיר את פנינו.

טורקיה וארדואן ימשיכו לטעון שאנחנו גרועים מהנאצים. קטאר תמשיך לממן את הפצת עלילות הדם במיליארדים רבים. זו עלולה להיות בעיה קיומית של ממש לישראל, לא פחות מפרויקט העשרת האורניום האיראני.

אפשר לטעון כנגד הדו-פרצופיות של המערב, נגד האנטי-ישראליות שבחלקה היא ביטוי חדש של אנטישמיות קלאסית. אפשר לומר במידה רבה של צדק שהם לעולם לא יבינו אותנו, לא יודעים מהם האילוצים שבחיים בסמוך לגדר שמעברה השני יש חיות אדם. מה שאי אפשר לעשות הוא להקל בכך ראש: ישראל זקוקה לתמיכת המערב. זה משאב חיוני שלנו שבלעדיו נתקשה לחיות, בוודאי לא חיים שאנו מאחלים לעצמנו.

רק שבטרם נדרש לשאלה "מה עושים?" אנחנו צריכים להביט במראה ביושר ולראות לא רק את שמחת השלום ופדיון השבויים שצובעת אותנו בצבעים מחמיאים (בצדק רב, שלא יובן אחרת), אלא גם את מידת האחריות הקולקטיבית שלנו, שאנו כה מיטיבים להטיל על האחר, לכל מה שנעשה בעזה.

זה לא יכול להיות "ידינו לא שפכו את הדם הזה". זה יכול להיות, אולי: "כן, הרגנו בהם, אבל לא הייתה לנו ברירה" ובלבד שניקח אחריות, שנביע צער כן על מותם של מי שהיו קורבנות במלחמה לא להם, שנבין כי גם אם הרג אזרחים לא היה מעולם מטרתו של צבא ההגנה לישראל, צבא העם של כולנו, הרי שבמלחמה הזאת היו יותר מדי מה שאנו מכנים "חריגים".

במילים אחרות: אחרי מה שעוללו לנו לפני שנתיים, הייתה לנו זכות מלאה לצאת למלחמה. במלחמה שכזאת, בוודאי כשמדובר בארגון טרור, יש תמיד גם קורבנות חפים מפשע. האם ניסינו לצמצם ככל האפשר את מספרם? נבדוק, נחקור, נחזור אליכם עם תשובה. מה שבטוח הוא שננסה להתמודד ביושר גם אם פה ושם התשובות תהיינה קשות.

יש לנו קרב גדול לנהל על תדמיתנו בעולם, אבל כדי שנוכל לנצח בו, עלינו לבוא אליו בידיים נקיות. אפשר להתענג על כמה יפים אנחנו עכשיו, עם דגלי ישראל, מוכנים לשלם מחיר כבד רק כדי לקדש את החיים ולהשיב אותם הביתה ובתנאי שנזכור כי אחרי שייגמרו הפסטיבלים, מוטב שנעשה חשבון נפש שיכלול לא רק את המחיר הכבד שנגבה מאתנו, אלא גם את זה שגבינו.

העם היפה, העם שלי, שחוגג עתה את החיים, הוא אותו העם (גם הוא שלי באותה המידה) שהעדיף לא לדעת מה נעשה בשמו, שאפשר כי השתעבד בקלות רבה מדי לתקשורת שהעדיפה לספר רק מחצית מהסיפור. אלה וגם אלה הם אנחנו.