"כולם אמרו לנו שהם בדרך. בהתחלה האמנתי, אחר כך כבר לא": עדותו המטלטלת של הנהג מנחל עוז

א' סיים את הכשרתו כנהג ביטחון שוטף (כינוי תפקיד: "נהג קו") ברמת רובאי 0.2, ובקיץ 2023 שובץ במוצב נחל עוז שבאוגדת עזה, במרחק דקות הליכה מהגבול. שגרת יומו כללה נסיעות עם לוחמים לאורך ציר מקביל לגבול, והתמודדות עם הפרות סדר אלימות מצד פלסטינים בהנהגת חמאס. בחלק מהמקרים, המפגינים הרסו את גדר הגבול, הניחו מטעני חבלה ואף ירו לעבר החיילים.

"באותה תקופה היתה תחושה מתמדת של סכנה ולחץ. לא דיווחו בחדשות על כל מה שקרה בשטח. היו גם זמנים שלא נסענו על הצירים מחשש לירי נ"ט. כשהייתי מספר על זה למשפחה, הם לא באמת הבינו למה אני מתכוון", סיפר א' בראיון לוואלה. "באחד הלילות, כמה שבועות לפני שבעה באוקטובר, עמדו מולי בצד הפלסטיני תשעה טנדרים גדולים והבהבו לי עם האורות. זה היה מלחיץ. אלו היו טנדרים דומים לאלה שחדרו לשטח הישראלי בבוקר שבעה באוקטובר".

ימים ספורים לפני הטבח חזר א' מחופשה אל המוצב, ולדבריו לא היה שום סימן מקדים למה שעמד להתרחש. "הדבר היחיד שהיה חריג הוא שבאותו יום שישי לא נרשמו הפרות סדר על הגבול", סיפר.

בערב שלפני הטבח, בשעה 21:00, יצא א' לסיור בגבול יחד עם לוחמי גולני, בין קיבוץ נחל עוז לאנדרטת חץ שחור, הצמודה לגבול. הלילה עבר בשקט, ללא אירועים חריגים. בשעה 05:00 הוא חזר למוצב, ביקר בחמ"ל התצפיתניות ולא שמע על שום דיווח יוצא דופן. כשעה לאחר מכן, בסביבות 06:00, נרדם במתחם פלוגת הנהגים שבקצה המוצב. בשעה 06:29 התעורר לקולות התרעת צבע אדום, שיגורים, יירוטים של כיפת ברזל ופיצוצי פצצות מרגמה.

א' זינק ממיטתו, רץ לחדרים הסמוכים, הלם בדלתות וקרא לחבריו הנהגים להתעורר ולרוץ אל המיגונית. הוא עצמו הגיע לשם לבוש חולצת טי-שירט ומכנס ספורט קצר. במיגונית, שבחלקו המערבי של המוצב, פגש את נהגי הקו האחרים, לוחם עוקץ עם כלבו, וטבח מחטיבת גולני. כולם המתינו שם עד שתסתיים ההתרעה ויוכלו לחזור לחדרים. הדקות חלפו, והם שמעו ירי מנשק קל, אך עדיין לא הבינו את משמעות האירוע.

"שמענו יריות בתוך המוצב ולא האמנו שזה אמיתי. רק כשהתחילו להגיע הודעות בקבוצות של חברים מהבית ובהודעות מהחטיבה על מוצבים נוספים שאליהם חדרו מחבלים, הבנו שמשהו חריג קורה. בהתחלה חשבנו שמסתלבטים עלינו. פתאום אנחנו רואים הודעות כמו: 'אנחנו חייבים תגבור דחוף'. הדיווח הראשון על חדירת מחבלים הגיע מקיבוץ בארי, אחר כך על מוצב פגה. אני עדיין לא בפאניקה, כי לא הבנתי שזה קורה אצלנו. ואז קיבלתי הודעה מחברים מפגה: 'אנחנו חייבים עזרה דחוף. אם לא תגיעו בדקות הקרובות אנחנו מתים'. ממש ככה".

סמוך לשעה 07:30 הצטרפו אל המיגונית שלושה לוחמי גולני פצועים, ברמות פציעה שונות מירי ורסיסים. אחד מהם אמר לא': "יש פה בערך עשרה מחבלים". באותו רגע, לדבריו, נכנסו כולם ללחץ. "אחד הלוחמים היה פצוע באורח קשה, וטיפלנו בו באמצעות חוסם עורקים. אחד הפצועים לא תקשר, היה לו רסיס בצוואר. לפצוע אחר היה טלפון צבאי, והוא ניסה לארגן חילוץ, אבל היה בלגאן גדול. לא משנה למי התקשרנו, כולם אמרו לנו: 'תגבור בדרך'".

א' מספר כי הוא זוכר את השעות שלאחר מכן במעורפל, משום שבשלב מסוים הסוללות של הטלפונים התרוקנו ולא היה חשמל במוצב. "בסביבות השעה 09:00-10:00 בועז נופל, כשהוא עומד עם הפנים לכיוון היציאה. לא הבנו מאיפה הוא נפגע. המיגונית לא הייתה אטומה. הוא לא צעק, לא אמר כלום. זה היה הלם. אז אתה מבין שאתה לא יוצא מפה בחיים.

היו במיגונית כמה לוחמים: בועז ז"ל, לוחם נוסף שהיה אחראי על תיקון הגדרות ונפצע, שני לוחמים מתפקדים ואני. המשכנו לספוג רימונים וירי לתוך המיגונית במשך שעות. המפקד נהוראי לוי אמיתי ז"ל נהרג, וגם סהר מידני ז"ל, סמוך למיגונית. זמן קצר לאחר מכן נגמרה לנו התחמושת, ולא היה מאיפה להשיג עוד. לוחם עוקץ ניהל את האירוע מתוך המיגונית, וכשסהר מידני נהרג הוא צעק לנו: 'תברחו מהיציאה הימנית! הם מתקרבים לפה!'

ידענו שבועז נהרג מהפתח הימני, אבל לא הייתה ברירה - זו הייתה ריצה אל הלא נודע. תוך כדי הבריחה, סמוך לשעה 12:00, נפצעו עוד חברים. הצלחנו להגיע לשני חדרים סמוכים זה לזה במתחם פלוגת הנהגים, שהוא יחסית מבודד משאר המוצב. נעלנו את עצמנו באחד החדרים ומצאנו שם תחמושת נוספת. כשנהוראי נפל לקחתי ממנו את הווסט, וכשבועז נפל לקחתי את הנשק והקסדה שלו. נשארנו בחדר אני, שלושה פצועים ועוד חבר שלא נפצע".

א' והחייל הנוסף עמדו בפתח הדלת, דרוכים ומוכנים לאפשרות שאחד המחבלים ינסה לפתוח אותה ולירות לעברם.

"אנחנו פשוט בתוך החדר, שומרים על שקט מוחלט. דממה. שומעים כל מה שמתרחש בחוץ ולא מבינים למה, כמה, איך. כמות האש, השיגורים, הנ"טים והרקטות - בלתי נתפסת. לא האמנתי שנשרוד את זה. הפצועים עצמו עיניים, וכל פעם שהרגשתי שהנה, עכשיו נכנס מחבל, בעטתי בהם שיתעוררו, שיהיו דרוכים. שמענו אותם מהחלון, כל הזמן מתקרבים, הולכים בתוך המתחם ומדברים בערבית.

הם נכנסו למיגונית, ולא הבנתי מילה ממה שאמרו. הייתה פעם אחת, כשעוד היינו במיגונית, שראיתי עשרות מהם, כמו עדר כבשים. לא הייתה לי סוללה, לא היה לי למי לדווח. ישבנו בחדר, הכול חשוך, בלי אוויר. חם, אתה מזיע, מת להשתין, מת לאכול, ולא יכול לעשות כלום. חוסר ודאות מוחלט. אי אפשר לתקשר עם אף אחד. בשלב מסוים דמיינתי שכולם במוצב כבר נרצחו, לפי השקט ששמעתי.

חשבתי שכל רגע זה הרגע שלנו. הרי מה הסיכוי שהם לא ייכנסו לחדר? ואני מוכן שייכנסו כבר. פתאום אני שומע ירי מהחדר הסמוך, יריות מכל כיוון. כדורים פוגעים בקירות של החדר שלי, אתה רואה את החורים".

בסביבות השעה 16:00, מספר א', "עלה לי רעיון. היה לי מחשב נייד בחדר, וחשבתי שאם נלך לשם נוכל לחבר את הטלפון הסלולרי למחשב, אולי הוא יטעין אותו ואז נוכל להתקשר למשטרה. לחשנו זה לזה וביקשנו חילוץ דחוף - רק שיידעו שאנחנו בחיים. יצאנו החוצה, הפלוגה נראתה כמו סדום ועמורה. הכניסה לפלוגה הייתה חסומה, אחרי שירו עליה טיל נ"ט. בדיעבד זה היה לטובתנו, כי זה מנע מהם להיכנס. התקרות בחדרים קרסו, החלונות נופצו, והם עברו מחדר לחדר, כנראה כדי לחפש חיילים, אולי לחטוף. השקט היה מפחיד יותר מהקרבות עצמם. חשבתי לעצמי זהו, הם כבשו את המוצב, ומכאן הם ימשיכו לכבוש את כל הארץ. זו מחשבה שעלתה לי בראש".

א' וחבריו נכנסו לחדר שהיה הרוס כולו, חיברו את הטלפון למחשב והצליחו להטעין את הסוללה. "הצלחתי להתקשר עם הטלפון של חבר למשטרה. לחשתי להם: 'מוצב נחל עוז, פלוגת נהגים, דלת בצבע כסף. אנחנו שם, חייבים שתבואו דחוף'. הם ענו לי: 'יבואו לפנות אתכם, בדרך, יש כוחות של משטרה באזור'. כל אותו היום מלווה אותי רק דבר אחד - המילה 'בדרך'.

המפקד שלנו, החמ"ל, גולני, חיל האוויר - כולם אמרו לנו 'בדרך'. בהתחלה האמנתי, אבל בשלב מסוים הפסקתי. אני זוכר שמישהי מהחמ"ל אמרה לי שבחטיבה שלחו את גולני להגן על קיבוץ נחל עוז, ואין כוחות במוצב. היא אמרה לי בבכי: 'חבר'ה, נהיה חזקים. אין מה לעשות, אין תגבורות'.

בגלל המיקום שלנו במיגונית לא ראינו את רוב הקרבות, חוץ מלוחם עוקץ, שסיפר שראה את המחבלים גונבים טנדרים".

"בשלב מסוים, אחרי שכולם סביבנו נפצעו או נהרגו, לוחם עוקץ היה היחיד שנשאר בתפקוד. הוא ראה מספר גדול מאוד של מחבלים, והגן עלינו, הלא-לוחמים, ועל הכלבה שהייתה מאומנת לאיתור חנ"מ, לא לתקיפה. לא לכולנו היה נשק, והתחמושת הייתה מצומצמת מאוד. היה שלב שהסתתרנו מאחורי ספה, וספרנו כמה כדורים נשארו. אחר כך חילקנו בינינו את הבודדים שנשארו, שיהיה לכולם".

לפני שהטלפון כבה, הספיק א' במהלך השעות שחלפו לקבל הודעות מהמשפחה ומבת הזוג שהייתה לו אז. "אמרתי לאמא באותו זמן: הכול טוב, יהיה בסדר. לא נתתי לה שום רמז שמשהו רע קורה. אני מכיר את אמא שלי, אם היא הייתה מרגישה אפילו טיפונת שאני בסכנה, היא פשוט הייתה מגיעה. ההורים שלי פרודים, ולאבא אמרתי מה קורה. למזלי הוא לא אמר לה כלום.

שלחתי לאבא הודעות בסגנון: 'אני אוהב את כולכם. אין סיכוי שאני יוצא מפה בחיים'. שלחתי גם לחברים: 'תתפללו עלינו חזק חזק'. קיבלתי מהם תגובות כמו: 'מה יש לך? אתה דפוק? אל תגיד את זה! מה פתאום!'

אמרתי לעצמי הם בכלל לא מבינים איפה אני נמצא. פתחתי את הטלפון והקלטתי הודעה של 15 שניות, רק כדי שיבינו. כל ההקלטה זה פשוט 'בום, בום, בום...' ירי בלתי פוסק. זה נשמע כאילו אני יורה בעצמי".

במוצב נחל עוז, השעה כבר הייתה 17:00. א' ממשיך לספר: "המשטרה אמרה לנו: 'אנחנו נגיע', אבל הם לא הגיעו. חשבנו שלא נצא משם בחיים. לא האמנו שזה באמת קורה לנו. אני נזכר שבשעה 11:00 בערך חשבנו לצאת מהמיגונית, אבל המפקד שלנו אמר שהוא מדבר עם חיל האוויר, והם עומדים להפציץ את המוצב - וכל מי שלא נמצא במיגונית עלול למות. את מסוק הקרב הראשון שמענו בערך בשעה 10:00. מהשעה 17:00 היינו באי-ודאות מוחלטת, עד בערך 20:00. אחרי שעות של שקט יחסי, מרוב פיצוצים כבר בקושי הצלחתי לזהות מה קורה סביבי. זרקו רימונים על המיגונית, ונפגעה לי השמיעה".

לקראת השעה 20:00 שמעו א' וחבריו רעשים במוצב. "היה בינינו ויכוח - אם אנחנו שומעים ערבית או עברית. אני התעקשתי שזו עברית, לא ערבית. החבר הפצוע קם והחליט לפתוח את הדלת, ואני עמדתי מוכן עם הנשק. פתאום אני רואה מדי צה"ל. ראיתי ולא האמנתי. לא שמחתי, הייתי בהלם. אבל באותו רגע אתה מבין שבאו לחלץ אותך.

לקחו אותנו לאזור שבו עמדו הטנקים במוצב. התחבאנו מאחורי אחד מהם, ישבנו שם ואמרו לנו שחילוץ יגיע בקרוב. תוך כדי, כשהוצאנו את החבר'ה מהחדר השני, הבנו שגם הם שרדו - מפקד הנהגים, לוחם עוקץ וחייל נוסף".

א' וחבריו הועברו אל מושב שובה, שם המתינו עד חצות - ומשם פונו לבית החולים.

לדבריו של א', רק כחודש לאחר מכן הצליח להתחיל להבין באמת מה קרה במוצב נחל עוז. "עד היום יש לי המון סימני שאלה. מה שמחזיק אותי זו האמונה - לא האמונה בצה"ל, לא במדינה ולא בממשלה. אני פה בזכות בורא עולם.

לא הייתה לנו שום אפשרות להציל אחרים, למרות שניסינו כל הזמן. לפני שברחנו מהמיגונית חשבנו לקחת איתנו את הגופות לחמ"ל או לחדרים אחרים, אבל פשוט לא יכולנו. היינו מעט חיילים מול כוח גדול של מחבלים. כל הזמן שמרנו על גופות חברינו. לא כולם נהרגו, חלקם היו פצועים. פחדנו כל הזמן שעוד רגע יבוא מחבל ויזרוק שוב רימונים.

רק אחרי כמה ימים הבנו שחטפו את התצפיתניות. כל יום שעבר שמענו על עוד חבר ועוד אחד שנפל. הייתי בהלם, והתחלתי לנסות להבין מי שרד. מה בכלל יכולנו לעשות מול כוח כל כך גדול של מחבלים עם טילי נ"ט, תחמושת ורימונים".

על חבריו שהיו בזמן ההתקפה על המוצב בסיור סיפר א': "בשעה 09:00 בבוקר אחד הנהגים חזר מהסיור, עם ווסט, חמש מחסניות ונשק. הוא סיפר שירו עליו, ושהמשיך לנסוע למרות שהיה לו פנצ'ר בצמיג. הוא היה סתלבטן, אז לא ידענו אם להאמין לו או לא. הוא סיפר שטיל נ"ט פספס את הג'יפ שלו במרחק קצר, ושמספר לא נורמלי של מחבלים חדרו את הגבול. היו גם נהגים שהצליחו לחסל מחבלים בדריסה. אחר כך הוא נסע לשדרות כדי לתגבר כוחות, ובדרך ראה הרבה גופות של מחבלים".

על התחושות שליוו אותו לאחר מכן סיפר א': "חשוב לי שיבינו שבסוף - הופקרנו. הופקרנו כנהגים, הופקרנו גם כלוחמים, אבל כנהגים במיוחד. אנחנו עושים טירונות 0.2, לא טירונות של לוחמים. כאילו אומרים לך: אתה נהג, אבל בפועל מבקשים ממך להתנדב להיות לוחם - בלי הכשרה של לוחם, בלי משכורת של לוחם, ובלי שיתייחסו אליך כלוחם.

כל מפקד, בכיר או זוטר, בגזרה יודע שכשקורה משהו, מתייעצים איתנו, כי אנחנו מכירים מצוין את השטח: איפה הכי מהיר לעבור, איפה מסוכן, איפה יש תצפית טובה. זה נכון לכל הגבולות. המקצוע 'נהג קו' אולי נשמע פשוט, אבל יש בו המון אחריות. התנדבנו להיות לוחמים בלי להיות לוחמים. מה נותן לי את הכוח לקום בבוקר? לעשות דברים שאני אוהב, לאהוב את המשפחה, לחבק, ולטייל".

יש משהו קטן שיכול לעזור לכם לעבור גם את הימים הלחוצים>> והוא מתחיל בצעד פשוט אחד

בסיום הראיון ביקש א' להזכיר את הלוחמים שנפלו בקרב לאחר שהגנו עליו ועל חבריו במיגונית במוצב נחל עוז:

סמל בעז מנשה יוגב ז"ל, לוחם טכנולוגי מיחידת "קומץ", נעמד בפתח המיגונית ונלחם במשך שעות. הוא חיסל מחבלים וסירב לעזוב את העמדה גם לאחר שנפצע מרסיסי פצמ"ר. בסביבות השעה 11:20 הסתערו המחבלים לעבר המיגונית שבה לחם, וירו בו מטווח קצר.

סמל ראשון נהוראי לוי אמיתי ז"ל, מפקד כיתה בגדוד 13 של גולני וממלא מקום מפקד מחלקה, נלחם בקרבות פנים אל פנים עם מחבלים, פינה פצועים ורץ למיגונית יחד עם שני חיילים נוספים. שלושתם נפצעו. למרות פציעתו, המשיך להילחם ולטפל בפצועים בגבורה.

סמל ראשון ברק בן דוד ז"ל, לוחם בגדוד 13, נלחם באומץ בקרבות פנים אל פנים עם מחבלים. הוא נפצע מקליע ברגלו, ובהמשך מרסיסי רימונים שהושלכו לעברו.

סמל ראשון סהר מידני ז"ל, לוחם מגדוד 13, נלחם בטווח אפס מול מחבלים, פינה פצועים אל המיגונית ונפצע מרסיסים. הוא גונן על החיילים שבמיגונית עד שכותרה על ידי מחבלים.