זהו יום של שכרון נפש, התרוממות רוח, תקווה והקלה. זהו גם יום של עצב עמוק, חשבון נפש, עגמומיות ודאגה. זהו יום בו כמעט כל הרגשות האנושיים, וגם העל אנושיים, מסתחררים בתוך הלב, הבטן, הראש והעורקים, פועמים ברקות, סוערים בתוכנו. הנשמה גדושה בהמתה מייסרת כהלך במדבר המקווה, לאחר שתי שנות נדודים בצלמוות, להגיע לנווה מדבר.
זהו לא יום לחשבונות, מריבות, או אנרגיות שליליות. זה יום לקלישאות, כי הן פתאום מדוייקות. זהו יום של נצחון. יום שבו הערבות ההדדית המופלאה של העם הזה ניצחה את ה"קודם כל, חג שמח". יום שבו הרוח הישראלית ניצחה את הרוח הרעה. קדושת החיים את הסגידה למוות. יום שבו אנחנו חייבים תודה עמוקה, אינסופית ונצחית לשני אנשים שלא חסכו מאמץ כדי להגיע ליום הזה, הלא הם סטיב וויטקוף שחוזק לאחרונה בג'ראד קושנר. אבל את העבודה עשה דונלד טראמפ, שהתחפש לאלכסנדר מוקדון של ימינו, ניצב מול התסבוכת הזו שהפילה לפניו רבים וטובים, הקשר הגורדי המפורסם, ופשוט ביתק אותו באבחה אחת.
דבר אחד כן אפשר להעלות על נס ולקבוע היום: זהו יומם של מאות האלפים, או אפילו המיליונים (לאורך שנתיים), שלא הסכימו לוותר, לא הירפו, לא נחו, לא נרגעו, לא קיבלו את רוע הגזירה, לא השלימו את הדין. יומם של משפחות החטופים, של האמהות, האבות, הסבים והסבתות, הבנים והבנות, האחים והאחיות, השכנים והשכנות, החברים והחברות, שלא ויתרו אפילו לרגע. יומם של המפגינים הרגילים. של עם ישראל שפשוט היה שם. בהמוניו. בכל מצב, בכל מזג אוויר, בכל מקום, בכל מחיר, בכל דרך. המפגינים שהם כולנו. גם בלי שנהיה קרובים ובלי שנהיה אחים או שכנים או מכרים של חטוף או חטופים. ישראלים אחים אנחנו.
ממול, היו כאלה שחרצו לשון. ליצן חצר אחד מתוכם אפילו יצא במסעי שטנה כנגד המוחים, נגד המשפחות האומללות בתבל, נגד המאמץ לחלץ את אחינו ממנהרות השאול. רוח רעה עלתה וגאתה והכפישה את המשפחות וטענה שהמאבק רק גרם נזק והאריך את התהליך. אלא שבעודה מנשבת, הבליח טראמפ עצמו וסיפר איך השתכנע מהמראות והקולות (והתמונות שלו) במחאת ההמונים בישראל מהו הסנטימנט האמיתי של העם היושב בציון. עם שלא מכר עדיין את ערכיו, את השותפות שלו, את האמונה שלו, בנזיד עדשים משיחיות. אחר כך הגדיל הנשיא לעשות והעלה תמונה מכיכר החטופים. תמונת נצחון.
ומעל ומעבר לכל זה, צריך להרכין ראש ולהודות לאלה שכבר אינם כאן. לאלה שהקריבו את חייהם. הלוחמים והלוחמות שלא הרפו, שהרימו כל אבן, תרתי משמע, שנכנסו לכל פיר וחקרו כל מנהרה. להודות לאנשי המודיעין הבלתי נלאים, לקצינות המופלאות של 8200, לכל הגיבורים והגיבורות האלמונים שפיתחו אובססיה לחטופים, שאספו פיסת מידע לפיסת מידע, שנכנסו לחיים של אנשים לא מוכרים, שהפכו לבני משפחה אלמונים של נשמות תועות וכלואות במחשכים. גם הם שילמו מחיר, לפעמים פיסי, לפעמים נפשי, שלא יסולא בפז. הם וכל מי שנשא בנטל, שהשתתף במאמץ, שקפץ לתוך התופת, שהגיע לסבב מילואים חמישי, שהתרגל לנשום את האבק של עזה ולהריח כמו שמן מנוע של טנק, שנתיים ימים, כדי לסיים את הסיוט הזה, כדי לנצח וכדי לכלול את הניצחון האמיתי הגדול האפשרי היחיד של עם ישראל, עם סגולה: החזרת החטופים הביתה.
את החשבונות נעשה אחר כך. את חלקם כבר עשינו. כשיתברר, אוי למבוכה, שהמלחמה נגמרה וחמאס עוד שם. כשיתברר ש"חמאס הסכים להקפיא את הנשק" וכשיתברר שאפשר היה להשיג עסקה דומה הרבה קודם, נצטרך לתת דין וחשבון לעצמנו ונהיה חייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית. אבל קודם, ברבאק שלכם, תנו לראות אותם חוזרים הביתה. עשרים ישראלים שהפכו לבני המשפחה של כולנו. אנחנו יודעים עליהם יותר ממה שהם יודעים על עצמם. אנחנו חייבים לעזור להם למצוא מחדש את עצמם. בין ליל רביעי לליל חמישי הגיע היורה ושטף את רחובותינו. אפשר והיורה הזה יסמן שזהו. כבר לא יורים. כי ניצחנו.
הפור נפל ב-9 בספטמבר, בצורת פצצות חכמות ששיגר חיל האוויר הישראלי על האתר ההוא בדוחא, בירת קטאר, בו ישבו בכירי חמאס ודנו בהצעה החדשה להפסקת אש וסיום המלחמה. התכנית המקורית של נתניהו, "עוגת שכבות", היתה לייצר כאן תמונת נצחון מהדהדת. למחוק בבת אחת את מה שנשאר מההנהגה המדינית של חמאס, להכריז על "נצחון מוחלט" ולחתור לסיום.
אכן, שהחיינו והגיענו. למרבה הצער, לא את כולם החיינו. ולא כולם הגיעו. אבל גם אם זה באיחור כבד, שהביא למותם של לוחמים רבים והירצחם או מותם של לא מעט חטופים, זו היתה אמורה להיות תמונת ניצחון מאוחרת שתאפשר לנתניהו לרדת מהעץ בו כלא את עצמו עם גורמי הקיצון בקואליציית הבלהות שהקים. אלא שאז התברר שהפצצות, לשם שינוי, החטיאו. הנהגת חמאס שרדה. מה ששרד פחות, זה מה שנותר עד אז מתדמיתה של ישראל בעולם. הידידים האחרונים שלנו נטשו אותנו במהירות, משל היינו נשאי מגיפה קשה. גם טראמפ, שידע מראש על התקיפה וקיווה לנצל את תמונת הנצחון כדי לסגור את העניין, מיהר להתרחק ולהתנער ממנו ולנתניהו לא נותרה ברירה אלא "לזרום עם זה". צריך היה להשאיר את טראמפ מחוץ לתקיפה, כדי שיוכל להיות זה שבא לאסוף את השברים ולתקן. וכך היה.
זה לא היה קל. התקיפה בדוחא היתה ב-9 בספטמבר. בימים המעטים שחלפו מאז, הפכה מדינת ישראל למותג הרעיל בעולם. ב-15 בספטמבר נשא נתניהו את נאום ה"סופר ספרטה" שלו. הוא קיווה שנתלהב מהמנהיגות, שהנאום הזה יהפוך לגירסה הביביסטית של "אין לי להבטיח לכם אלא דם, יזע ודמעות" א-לה צ'רצ'יל. קרה ההיפך. צ'רצ'יל משוק הפשפשים לא מצא את עם ישראל מאחוריו אורז בהתלהבות לקראת המעבר מהסטארט-אפ ניישן לספרטה ניישן.
במקביל, התקבלה גם ההחלטה באמריקה לשים לזה קץ. עד אז, טראמפ היה בעיקר חסר סבלנות ועניין אל מול תעלוליו של נתניהו בעזה. בשטחיות מסוימת, הוא קנה את הסחורה שנתניהו מכר לו שאכן, תיכף ומיד אפשר להביא את הכניעה הטוטאלית של חמאס, את הניצחון המוחלט הנכסף. טראמפ אוהב תמונות נצחון, יש לו נטיה טבעית כזו להשתלב בהן, להשתלט עליהן, לחייך את חיוכו הצחור בדיוק כשהצלם אומר צ'יז ולקבוע את הטון.
אצל נתניהו גררו רגליים. טראמפ הפעיל כוח מידתי, לפעמים קצת פחות מידתי, כדי לדרבן את נתניהו, שרגיל למשוך ולמסמס מצבים כאלה בשבועות או חודשים או אף יותר מזה של מו"מ שלא מוביל לשום מקום. הפעם הזו, בעיקר בגלל הפקטור הטראמפי, נתניהו ידע שלא יוכל לנהל את מלחמת ההתשה הרגילה שלו. טראמפ כבר הגיע מותש (וקצר רוח) מהבית והוא אף פעם לא אהב להיות מותש. הוא מעדיף להתיש בעצמו. ולכן המו"מ, שבימיו הטובים של נתניהו היה נמשך כמה חודשים, עם אין ספור משברים וניתוקים ועליות וירידות, נמשך ימים ספורים. טראמפ החליט. נתניהו ידע שהוא חייב להשאר לצידו, לא להיות מושלך אל מאחוריו, אירוע שאיש ממנו חי עוד לא חזר. אז נתניהו זרם. יש לו את החוש הזה לדעת מתי עדיף לנתק את האחיזה, לעצום את העיניים, לסתום את האף ולוותר.
הסוד של טראמפ פשוט: הוא איש עסקים. הוא מזהה את נקודות התורפה ואת המנופים ומשחק איתם. הוא הבין את ציר האחים המוסלמים. הוא די מחבב אותו. האחים המוסלמים אחים שלו. מולו הם די רגועים, אגב. הבעיה היא מולנו. טראמפ ואנשיו עושים שם הרבה כסף והרבה עסקים, ועוד יעשו. הוא בעל ברית אסטרטגי של מנהיג הציר, נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן. הקטארים הם בניו היקירים, הגלביות המוזהבות מדוחא, נכונים תמיד לממן כל מה שיתבקשו לממן, לצורכי שלום או ההיפך. שני אלה, יחד עם החיבור היבשתי של מצרים לעזה, הפכו למנוף ענק והופעלו יחד. כל אחד מהם קיבל את התמורה שלו. הקטארים קיבלו התחייבות אמריקאית לבטחון הממלכה הזעירה ונטולת הצבא, סוג של ברית הגנה. הטורקים יקבלו, סוף סוף, את מפציצי החמקן, חדשות לא טובות לישראל, טובות מאוד לדומיננטיות המתעצמת במהירות של טורקיה מסביבנו. מצרים תקבל כסף, כי זה מה שהיא צריכה, ואולי גם תפקיד מוביל בשיקום עזה. כשכל אחד יקבל מה שהוא צריך באותו זמן, יש עסקה.
חסידיו של נתניהו טוענים עכשיו שזו העסקה הכי טובה שאפשר היה להשיג, שהיא טובה יותר מכל ההצעות הקודמות, ושזה הכל בזכות ההתעקשות של נתניהו. יש בדברים האלה יותר מקורטוב של אמת, שהוא רק קצהו של קרחון גדול של אמת. הקרחון בו התנגשה הטיטאניק שלנו ב-7 באוקטובר. הרי שום דבר מכל זה לא היה קורה ולא היינו זוכים ליום השמחה הזה ולכל מה שקדם לו אם נתניהו לא היה משחרר בעסקת שליט את יחיא סנוואר ו-1026 רוצחיו, אם היה מקיים את הבטחתו לתת לצה"ל את ההוראה להפיל את שלטון חמאס (כשזה עוד היה זול) ואם לא היה מקפיד כל כך על חימושו, בנייתו והתעצמותו של חמאס לאורך 15 שנה, כולל ניהול רומן חצי פומבי עם סנוואר עצמו, שכלל גם מכתבים אישיים מרגשים בכתב יד ("קח סיכון מחושב"), בניצוחו של היועץ לביטחון לאומי (של חמאס) מאיר בן שבת.
שום דבר מכל ההישגים והנצחונות המופלאים הללו לא היה קורה אם נתניהו לא היה הוגה את הקונספציה, לפיה ההכלה של חמאס בעזה והשמירה עליו כקונטרה לרשות הפלסטינית המשוקצת היא המפתח לבטחון הלאומי. זה פשוט לא היה מתרחש אלמלא רוח המפקד של נתניהו חילחלה גם לצבא, לראשי הזרועות השונים, לאנשי המודיעין, שקיבלו הוראות חוזרות ונשנות בסיומו של כל דיון, ובכתב, להשקיע את כל האנרגיה והאמצעים באיראן וחיזבאללה. בעזה? להרגיע. להכיל. להכניס את קטאר בכל הכוח. לעבוד עם מקלות וגזרים. להתרחק מהגדר. לא לחרחר. לתת לסנוואר ודף חבל שיוכלו לטפל בבני עמם. ובכן, הם דווקא השתמשו בחבל. אבל נגד בני עמנו.
טענה נוספת שלהם היא שהגענו, סוף סוף וכפי שהובטח, ל"נצחון המוחלט". אני מעריך שהצעת החוק הבאה של קואליציית הטיו"ח (טירלול וחורבן) תהיה חוק יסוד: יום נתניהו, שיוכרז כחג לאומי לבני כל הדתות, כולל יום שבתון. מחציתו הראשונה של היום תוקדש לתענית, צום והלקאה עצמית כמנהג השיעים (אלא שלא בדרך האלימה עם שלשלאות וסכינים, אלא באמצעות כובעי "נצחון מוחלט") שתכלול גם בקשת סליחה ומחילה מהמנהיג העליון (ורעייתו!) על שלא סייעו ותמכו ועבדו אותו מספיק, כשזה היה נחוץ. בחלק השני, מאחר הצהריים והלאה, הפולחן יתחלף בנשף והילולה המוניים של הודיה למנהיג ולסגנו, הלא הוא אלוהים, על שזכינו לחיות בעידן של שניהם. תפילה מיוחדת שנכתבה במיוחד על ידי מוטי קסטל תהפוך למקאמה המובילה של החלק העליז הזה. האירוע ייחתם ב"מצעד נצחון רשמי" לצלילי תזמורת השופרות הפילהרמונית בניצוחו של ינון (זיקו) מגל, שינהג בדחפור בראש החוגגים ובשיא הערב יזרבב הפגנה של שמאלנים. השידור החי בערוץ 14 יסתיים הרבה לאחר חצות ויהיה הפיצוי המשיחי ההולם לצופיו, לאחר החרמת טקס הזכרון והאבל הרשמי של משפחות החטופים ומיליוני ישראלים שהוחרם באותו ערוץ ב-7 באוקטובר (ובמקומו נערכה חזרה כללית להילולת "ושמחת בחגך").
אין לי בעיה עם תודה לנתניהו. יש כאלה שמודים לו על זה שהוא מואיל לנשום מדי פעם. זה מזכיר לי קצת נהג משאית שדורס אותך בעודו שיכור, אחר כך חוזר ודורס אותך גם ברוורס, אחר כך מעכב את בוא העזרה הרפואית לאורך זמן ארוך מאוד ובסוף, אחרי שרוב הנזק כבר נגרם, מואיל בטובו לאפשר לחובשים ולרופאים להתחיל לרפא את הפצעים.
הדרך לריפוי תהיה ארוכה. הצעד הראשון שלה חייב להיות הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הצעד השני, בחירות והחלפת קואליציית הטיוח. הצעד השלישי, ריפוי הפצע הפנימי. הבהרה שאינה משתמעת לשני צדדים שאין בתוכנו בוגדים. אף אחד לא שיתף פעולה עם אויבינו (למעט השלטון, אבל כהחלטה שלטונית זה לגיטימי). הממלכה חשובה יותר מהמלך. הדמוקרטיה הכרחית לקיומנו כאן. המצוינות הישראלית והעליונות המוחלטת שלנו על כל סביבתנו (ורוב שאר העולם) הושגו בזכותה. אסור לתת לחורבן הזה לפגוע בה, לפזר אותה בארצות הים, למסמס אותה ולחבל בה. כולם צריכים ללמוד לימודי ליבה, כולם צריכים להתגייס, כולם צריכים להטות כתף. ישראל היא המדינה היהודית-דמוקרטית היחידה על פני כדור הארץ וכך היא צריכה להשאר. צריך לשמור עליה מכל משמר.
שאלת השאלות היא, האם אפשר היה לסיים את זה קודם? האם אפשר היה להגיע לעסקה דומה קודם? כמה חיים של לוחמים, של חטופים, של גורמים נוספים, הלכו לאיבוד בזמן הזה? התשובה: בגדול כן. כדי להביא עסקה צריך רצון והחלטת מנהיג. כשנתניהו, לאחר שגרר רגליים שנתיים, החליט ללכת על עסקת שליט, הוא נתן לדוד מידן את המנדט, הפסיק להתערב בפרטים ושלח אותו "לך תביא לי את החייל".
אם נתניהו היה מגיע למסקנה שהוא רוצה את העסקה הזו לפני חצי שנה או 8 חודשים, הוא היה מביא אותה. הוא היה מגייס את הנשיא שהיה מגייס את כל השאר ומביא אותה. פלוס מינוס, גרוסו מודו. אז לא היינו נשארים ב-53% מהשטח בתום השחרור, אלא רק ב-40% מהשטח. אין לזה ערך אמיתי. ויכול להיות שהשחרור לא היה בפעימה אחת, אלא בשתיים שלוש. גם לזה לא היה, אז, ערך משמעותי. היה צריך לרצות, אבל נתניהו לא רצה. כלומר, הוא רצה, אבל לשמור על עצמו ועל הקואליציה שלו. הרבה יותר מלהחזיר את החטופים.
כנסו רגע לרשת. יקח לכם חצי דקה לעלות על כל הסרטונים בהם הוא מצהיר, בקול הבריטון המשכנע ההוא, ואני מצטט (מאחד הסרטונים שהעליתי אתמול: "אני מוכן לעשות עיסקה חלקית, זה לא סוד, שתחזיר לנו חלק מהאנשים, אבל אנחנו מחוייבים להמשיך את המלחמה לאחר ההפוגה, כדי להשלים את היעד של חיסול החמאס". בערוץ 14, כמובן, לקול תשואות הקהל.
ובכן, שורה תחתונה: החטופים חוזרים (חוץ מאלה שנרצחו או גוועו בינתיים בשבי). חמאס לא מושמד ולא מחוסל. ישראל פותחת התהליך בסיומו תפנה את רצועת עזה. חמאס יישאר כארגון, אבל לא יהיה הגוף השולט בעזה (הוא הצהיר על הסכמתו לזה לפני יותר משנה). פירוז עזה? נכון לאתמול, המצרים קוראים לזה "הקפאת הנשק" של חמאס. נסו לחשוב על "הקפאת הנשק" של חמאס כשראש הממשלה הוא בנט. או לפיד. או גנץ. או בגין. או צ'רצ'יל. מה מכונת הרעל היתה מעוללת להם.
מה עוד לא יהיה? לא יהיה סיפוח. לא יהיה גוש קטיף. לא תהיה ריביירה בעזה ואם מישהו מנסה למכור לכם וילה תלת מפלסית ב"שכונת השוטרים" של בן-גביר על חוף המואסי, תבדקו טוב טוב. גם לא תהיה הגליה מרצון או גירוש באי רצון. מה שכן יהיה, זה שיקום עזה. יקח הרבה זמן, יעלה הרבה כסף ויכניס המון כסף לאנשים הנכונים. מי שההסכם הזה, של נסיגה ישראלית בשלבים משטח תמורת מנגנוני בטחון בינלאומיים, מזכיר לו את הסכם אוסלו, שינסה לשכוח. אוסלו זה רבין ופרס. אה, וגם ביבי. הוא ירש את אוסלו, יישם את אוסלו, קיים את אוסלו, החזיר את חברון, הלך לוואי פלנטיישן, ניהל מו"מ למדינה פלסטינית עם ערפאת ועם אבו-מאזן. ועכשיו הוא החזיר את נושא המדינה הפלסטינית מתחתית חבית המיחזור לראש סדר היום העולמי והפך את ישראל לקומבינה המזרח תיכונית של צפון קוריאה, עם נגיעות קלות של איראן ורוטב רוסי. אז תודה, ביבי.
כבר כתבתי כאן לא מעט פעמים על הדמיון בין וינסטון צ'רצ'יל לגירסתו המקומית כאן אצלנו. ממש הופרדו בלידתם. אתה שומע את נאומיו ההסטוריים הבלתי נשכחים של הבריטי, עוצם עיניים והפסקול מתחלף בזה של מחליפו הישראלי. אז נכון, גם בראיון השבוע ב"פוקס" הוא לא זכר את מספר החטופים. זה קורה, בגילו. מה שפחות קורה, בכל גיל, זה שלשכת ראש הממשלה תעלה את הראיון עם המספרים הנכונים. כי בראיון בגירסת הלישכה מופיע המספר הנכון (48), בעוד שבמציאות הלא מעובדת הוא אמר שני מספרים לא נכונים. מילא, אמרנו שביבי הוא גירסה משופצת של צ'רצ'יל, אז משפצים קצת.
וברצינות: צ'רצ'יל, בניגוד לביבי, זיהה את המפלצת הנאצית מהרגע הראשון, הזהיר והוקיע את אלה שניסו להרגיע אותה, לאלף אותה, לביית אותה, להתחנף אליה. את כל הצ'מברליינים. הוא הסביר להם מהרגע הראשון את ההבדל בין טוב לרע ובין הרע לרע המושלם. הוא אמר "בריטניה היתה יכולה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה ותקבל מלחמה".
נתניהו הוא צ'מברליין, בנסיבות מחמירות. כי אפשר אפשר להעליל על נוויל האומלל שהוא זה ששחרר את היטלר מהכלא או מימן אותו. על ביבי, אפשר. ביבי הוא צ'מברליין שהתחפש לצ'רצ'יל, נחשף כצ'מברליין ואז ניסה בכל הכוח להפוך לצ'רצ'יל, על חשבוננו.
כמה מילים על רון דרמר. אם נקשיב רק לתומכי הממשלה, נשתכנע בוודאי שמדובר באדם ביוני, על אנושי, תרכובת AI של קיסינג'ר, ביסמרק, יהודה המכבי, אביגדור קהלני והמפקח קלוזו.
גם כאן, האמת באמצע. דרמר הוא איש חכם ורהוט. זה לא מובן מאליו בסביבת נתניהו. זה הופך אותו למגדלור בגודל של בורג' חליפה. הוא גם מכיר את אמריקה, בעיקר את הצד הרפובליקני שלה והוא הצליח לייצר לעצמו דריסת רגל משמעותית מאוד בסביבת טראמפ. מוטת הכנפיים שלו שם הגיעה כמעט לזו של הקטארים והטורקים, שיוצאים מהאסון שלנו עם שלל רב.
דרמר הוא הארכיטקט של העיסקה הנוכחית, לטוב ולרע. הבעיה היחידה היא הזמן. העובדה שאפשר היה להביא אותה קודם. שאפשר היה להציב אותה בראש סדר העדיפויות, ולא בסופו. שאפשר היה להעדיף את הצלת החטופים על הצלת הקואליציה. הרי בסוף אנחנו יהודים. זה מחייב.
ועוד משהו: דרמר הוא קול אדוניו. הוא לא נושא באחריות הראשית לאסון ה-7 באוקטובר ולבניית המפלצת החמאסית, האחריות שלו עקיפה. הוא היה סייען. רוצים הוכחה? בבקשה. אנחנו בדצמבר 2018. זמן קצר קודם שיגר נתניהו את יוסי כהן לאמיר קטאר ושכנע אותו שחייבים להזרים עשרות מיליוני דולרים במזומן לתוך עזה כל חודש כדי "להרגיע" את חמאס ואת השטח, לאור העובדה שאבו-מאזן החליט לחנוק את הרצועה.
דרמר היה אז שגריר ישראל בוושינגטון. הקטארים, לא פראיירים, אולי כבר ידעו שזה ייגמר בבכי, אז ביקשו קרדיט וגיבוי פומביים. לא רק מארצות הברית, גם מישראל. אתם רוצים שנעביר כסף לרצועה? תכירו באופן רשמי במאמצים שלנו לשיקום עזה. זה התנאי, הם אמרו.
ביקשו, וקיבלו. אנחנו מכירים את הציוץ התמוה של צחי הנגבי אחרי טבח ה-7 באוקטובר. הציוץ של דרמר הגיע הרבה קודם: 5 בדצמבר, 2018. באנגלית. "ממשלת ישראל מודה לשליח האו"ם מלדנוב, למצרים ולקטאר על המאמצים שלהם לשפר את המצב ברצועה ומקווה שהסכם לטווח ארוך הוא בר השגה והוא יבטיח את בטחון ישראל ואת שיקום עזה".
כן, ככה. מילה במילה. נחשו מי צייצה מחדש את ציוצו של השגריר? שגרירות קטאר. הברית הזו החלה כבר שם או, כמו ששר אהוד בנאי, "השביל הזה מתחיל כאן, בין סניף בנק למעיין". לגבי המעיין, יכול להיות שזה מעיין של דם, שנבע חמש שנים אחר-כך. לגבי הבנק, אין מחלוקת: הכסף הקטארי.
מעניין שרשור התגובות על הציוץ הזה של דרמר, מזמן אמת: חיים לוינסון, אלא מי, ענה לו בציניות "שמאלני בוגד". הדר סגל, תומך יש עתיד", ענה: "רק הליכוד יכול לממן את חמאס". והתגובה המצמררת מכל באה, באנגלית, מפיו (מקלדתו) של צור גולדין, אחיו של אחינו סגן הדר גולדין החטוף בעזה כבר 11 שנים: השגריר דרמר, האם הבהרת לכל הנוגעים בדבר שישראל לא תתפשר על החזרתם של כל החטופים הישראלים בעזה? הם המפתח להצלחתו של כל הסכם"...
התשובה ידועה. גם ההמשך ידוע.
אז מה המסקנה שלי מכל זה? כן, ביבי ודרמר הם צוות מנצח, אם אתם מחפשים קבלני הריסה. תנו לנתניהו מקום פורח, משגשג, מצטיין, מצליח, תנו לו מספיק זמן ומכונת רעל משומנת, והוא יהרוס אותו עד היסוד. אבל הי, אז יבוא דרמר ויפנה את ההריסות. בסוף, תמצאו את עצמכם לבד בשטח, בין ההריסות שעוד נותרו, מחשבים מסלול מחדש וצריכים להתחיל לבנות הכל מחדש. ואז יתברר שבינתיים הם גייסו את הקטארים, כדי לשפץ. בסך הכל, דיל לא רע.
וזה בדיוק מה שנצטרך לעשות עכשיו. אסור לשכוח: הבריטים זרקו את נוויל צ'מברליין התבוסתן אל מתחת לגלגלי האוטובוס קומותיים האדום. הוא נפטר ממחלה קשה זמן קצר לאחר שהוחלף ע"י צ'רצ'יל, אחד המנהיגים והמצביאים הגדולים בכל הזמנים.
אלא שגם את צ'רצ'יל, שלא היה צ'מברליין, המצביע הבריטי שלח לאופוזיציה בבחירות שהיו מיד לאחר הינצחון הגדול. זו העת לריפוי ולבניה מחדש של האימפריה, אמרו הבריטים לעצמם, קדו קידה מלכותית, לקחו עוד לגימה מהתה ואמרו לוינסטון יפה תודה ושלום. הוא חזר אחר-כך, אבל זה כבר לא היה זה.
בימים הקרובים ננשום בזהירות. הלב יפעם בשקט. לא נעשה תנועות חדות, כדי שאף אחד לא ייבהל ויתחרט. הנשמה תיפתח לאט לאט, עד שהם יחזרו. יהיו כאן עוד הרבה דמעות, יהיו כאן עוד הרבה בשורות, לא כולן טובות. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, במזרח התיכון בעיקר. אבל אנחנו רואים, לראשונה מזה שנתיים, את הסוף של זה, מתחיל להפציע ולהאיר באופק. לו יהי.