זהו יום של שכרון נפש, התרוממות רוח, תקווה והקלה. זהו גם יום של עצב עמוק, חשבון נפש, עגמומיות ודאגה. רגשות מנוגדים ויצרים סוערים בתוכנו, גודשים את הנשמה והעורקים, ממתינים לשובם. דבר אחד בטוח: זהו לא יום לחשבונות, או למריבות, או לאנרגיות שליליות. זהו יום של נצחון. יום שבו הערבות ההדדית המופלאה של העם הזה ניצחה את ה"קודם כל, חג שמח". יום שבו הרוח הישראלית ניצחה את רוחות הסחף העולות מן השאול. יום שבו אנחנו חייבים תודה עמוקה, אינסופית ונצחית לדונלד טראמפ, סטיב וויטקוף ולאחרונה גם ג'ראד קושנר. טראמפ, בתפקיד אלכסנדר מוקדון שמחליט להפסיק את ההתייסרות ליד הקשר הגורדי באיבחה אחת.
דבר אחד כן אפשר להעלות על נס ולקבוע היום: זהו יומם של מאות האלפים, או אפילו המיליונים (לאורך שנתיים), שלא הסכימו לוותר, לא הירפו, לא נחו, לא נרגעו, לא קיבלו את רוע הגזירה. יומם של משפחות החטופים, של האמהות, האבות, הסבים והסבתות, הבנים והבנות, האחים והאחיות, השכנים והשכנות, החברים והחברות, שלא ויתרו אפילו לרגע. יומם של המפגינים. בכל מצב, בכל מזג אוויר, בכל מקום, בכל מחיר, בכל דרך. המפגינים שהם כולנו. גם בלי שנהיה קרובים ובלי שנהיה אחים או שכנים או מכרים. ישראלים אחים אנחנו.
ממול, היו כאלה שחרצו לשון. ליצן חצר אחד מתוכם אפילו יצא במסעי שטנה כנגד המוחים, נגד המשפחות האומללות בתבל, נגד המאמץ לחלץ את אחינו ממנהרות השאול. רוח רעה עלתה וגאתה והכפישה את המשפחות וטענה שהמאבק רק גרם נזק והאריך את התהליך. אלא שבעודה מנשבת, הבליח טראמפ עצמו וסיפר איך השתכנע מהמראות והקולות (והתמונות שלו) במחאת ההמונים בישראל מהו הסנטימנט האמיתי של העם היושב בציון. עם שלא מכר עדיין את ערכיו, את השותפות שלו, את האמונה שלו, בנזיד עדשים משיחיות. אחר-כך הגדיל הנשיא לעשות והעלה תמונה מכיכר החטופים. תמונת נצחון.
ומעל ומעבר לכל זה, צריך להרכין ראש ולהודות לאלה שכבר אינם כאן. לאלה שהקריבו את חייהם. הלוחמים והלוחמות שלא הרפו, שהרימו כל אבן, תרתי משמע, שנכנסו לכל פיר וחקרו כל מנהרה. להודות לאנשי המודיעין הבלתי נלאים, לקצינות המופלאות של 8200, לכל הגיבורים והגיבורות האלמונים שפיתחו אובססיה לחטופים, שאספו פיסת מידע לפיסת מידע, שנכנסו לחיים של אנשים לא מוכרים, שהפכו לבני משפחה אלמונים של נשמות תועות וכלואות במחשכים. גם הם שילמו מחיר, לפעמים פיסי, לפעמים נפשי, שלא יסולא בפז. הם וכל מי שנשא בנטל, שהשתתף במאמץ, שקפץ לתוך התופת, שהגיע לסבב מילואים חמישי, שהתרגל לנשום את האבק של עזה ולהריח כמו שמן מנוע של טנק, שנתיים ימים, כדי לסיים את הסיוט הזה, כדי לנצח וכדי לכלול את הנצחון האמיתי הגדול האפשרי היחיד של עם ישראל, עם סגולה: החזרת החטופים הביתה.
את החשבונות נעשה אחר-כך. את חלקם כבר עשינו. כשיתברר, אוי למבוכה, שהמלחמה נגמרה וחמאס עוד שם. כשיתברר ש"חמאס הסכים להקפיא את הנשק" וכשיתברר שאפשר היה להשיג עסקה דומה הרבה קודם, נצטרך לתת דין וחשבון לעצמנו ונהיה חייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית.
אבל קודם, ברבאק שלכם, תנו לראות אותם חוזרים הביתה. עשרים ישראלים שהפכו לבני המשפחה של כולנו. אנחנו יודעים עליהם יותר ממה שהם יודעים על עצמם. אנחנו חייבים לעזור להם למצוא מחדש את עצמם. בין ליל רביעי לליל חמישי הגיע היורה ושטף את רחובותינו. אפשר והיורה הזה יסמן שזהו. כבר לא יורים. כי ניצחנו.
הטור המלא מחר בוואלה.