המזרקה בכיכר מלכי ישראל (רבין) ידעה ניצחונות מתוקים. בכל ניצחון של מכבי תל אביב על ענקי הכדורסל האירופיים, בכל פעם שדוד ניצח את גוליית, המוני ישראלים שטופי אופוריה ושמחת מנצחים נהרו לשם כדי לחגוג את הרגע. תמיד היו את אלה שקפצו לבריכת המזרקה כדי לחגוג את האושר הגדול.
מיד עם היוודע דבר החתימה על עסקת טראמפ לשחרור החטופים ולסיום המלחמה, עשו הישראלים את מה שהם רגילים לעשות ברגעים מאושרים כאלה והלכו לכיכר. אלא שהפעם זאת הייתה כיכר החטופים. כיכר החטופים היא לא כיכר הניצחון. היא מראה שמשקפת לנו את המחיר האנושי של המלחמה.
מותר לשמוח. חשוב להוקיר את הרגע. לתת קומפלימנטים לכל מי שתרם לחתימה ההיסטורית, ובראש ובראשונה לנשיא דונלד טראמפ. בלעדיו זה לא היה קורה. גם לאלפרד נובל השוודי שלוחה תודה, אלמלא ההכרזה על זוכה פרס נובל לשלום ביום שישי, ספק אם כולם היו מתכנסים לסד הזמנים שהכריח את כולם להתיישר לתאריך. גם לא אכפת לי לפרגן להטלת המכסים של נשיא ארצות הברית, שבהם התגאה במהלך הלילה ותלה בהם את יכולת ההרתעה המופלאה שלו ששיבשה את העולם. אלה לא המכסים. זאת האישיות הבלתי צפויה, הצבעונית וחסרת המעצורים שלו, ואיתה העוצמה של אמריקה.
אפשר להודות בפה מלא עכשיו שאנחנו חיים בעולם מטורלל. עולם שמתנהל בתוך כאוס בלתי נתפס של מנהיגים שחושבים קודם על עצמם, על הפרסים שלהם, העסקים שלהם, המטוסים שלהם, ועל הדרך גם עושים דברים טובים למען אחרים. בכלכלה אומרים שהכי חשובה היא השורה התחתונה, והשורה התחתונה היא שהחטופים ישתחררו. המשפחות יזכו לחבק את יקיריהם או להביא אותם לקבר ישראל. יכול להיות גם שהמלחמה הזאת, ששחקה אותנו עד דק, קרעה, התישה וגם הביאה לנו ניצחונות מפוארים, תסתיים.
וכאן המקום להזכיר שבשמחה העצומה הזו על שובם של אחינו מהמעמקים שבמנהרות עזה הביתה, מהול גם הרבה מאוד כאב ותחושת החמצה צורבת. המחיר שהעם הזה שילם בשנתיים האחרונות הוא בלתי נתפס. אנחנו עוד לא מבינים מה עבר עלינו. עוד לא שמענו את כל הסיפורים מה־7 באוקטובר, אנחנו לא מכירים את כל הבנות והבנים שאיבדנו בטבח ובשדות הקרב. המחיר ששילמנו הוא מחיר נורא והוא מקדיר כצל על האושר שאנחנו מרגישים.
וגם נדרשת זהירות. אנחנו למודי עליות ומורדות, סובלים ממאניה דיפרסיה לאומית, כשברגע אחד אנחנו נוגעים בשמיים וברגע שאחריו צונחים אל התהום. קודם נראה מה יהיה ואחר כך נמשיך משם. אסור להתבלבל. עוד צפויות מהמורות והמחיר שנשלם על העסקה הזאת עוד לא הוגש. נטפל בו אחר כך.
"מה שמדיניותנו בזבזה במשך שנתיים גורליות אלו, מה שהיא טשטשה ופיזרה לרוח מבחינת עיקרי מלחמתו וקיומו ותולדותיו של העם היהודי, הוא עניין שאנו חייבים בתיקונו לא רק לגבי דעת הקהל באמריקה. אנו חייבים זאת לעם היהודי, לקורותיו, למחיר הנורא שהעם הזה שילם בעד היותו צודק בריבו".
את הדברים האלה כתב נתן אלתרמן בשנת 1969, בטור "הניצחון כשעיר לעזאזל", והמילים האלה כל כך מדויקות גם היום. אחרי שיבת החטופים יחל זמן שיקום ותיקון. והוא יהיה כואב וארוך.