אם הלכתם לישון עם "אולי" אופטימי וקמתם לבוקר שכולו "יש!!!" אחד גדול, זכרו לרגע את לוח הזמנים המאוד לא אופייני הזה, שבמסגרתו כבר במשך כשבועיים מתרחשות החדשות החשובות בלילה. עכשיו אנא הניחו אותו בצד ונגבו את דמעות ההתרגשות שנקוות מעצמן בזוויות העין עם כל ריאיון עם משפחת חטוף שעומד להשתחרר.
עוד יהיה מקום לדאגה ומיד גם נגיע אליו, אבל קודם כל אל החיבוק החם, אל פרץ השמחה ובעיקר אל אנחת הרווחה: אוויר שהחזקנו במשך שנתיים בריאות שהתקשו לתפקד עומד להשתחרר. וואו.
במהלך דיון משפחתי שהתקיים בסוף השבוע האחרון, תהה אחד מאתנו איך זה שדווקא טיפוס "מורכב" כמו דונלד טראמפ, הוא שאחראי לטובה הגדולה ביותר שפקדה אותנו אחרי שנתיים של סבל?
השבתי לו בפשטות שממש כמו שאנשים טובים יכולים לעשות מעשים רעים, כך גם לפעמים אנשים רעים יכולים לעשות את הטובים. אם תרצו, מדובר בהיפוכו של המשפט לפיו הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.
הבוקר (או ליתר דיוק, במהלך הלילה) התברר שלפעמים גם הדרך אל גן העדן (יחסית, כן?) יכולה להיות רצופה בכוונות רעות, או לפחות אנוכיות, אינטרס אישי של האיש החזק בעולם שפגש אינטרס לאומי של מדינה קטנה.
זה הזמן לברך על המוגמר (כמעט) להתעלם מכמה מוקשים שעוד נכונו לנו, מכמה עננים שקושר ההסכם הזה בעתידנו, שבהם עלול להיות טמון גם זרע הפורענות הבאה. זה הזמן לחבק את משפחות החטופים, אבל גם את משפחות החללים - אלה שעדיין בעזה (חלק מהם עוד עלולים להתברר ככאלה שמקום קבורתם לא נודע) ואלה שבחלקות הצבאיות והאזרחיות בבתי העלמין בישראל.
ריפוי אלטרנטיבי
כשם שמדינת ישראל הייתה זקוקה להסכם הזה, כך עם ישראל זקוק לריפוי שהוא יביא אתו. כמו לוחם שנפצע במהלך הסתערות שמבין שהכאב שמלווה בתחושת חמימות הוא פגיעה, אבל ממשיך להילחם עד שיוכל להתפנות להבין מה בדיוק קרה לו, כך גם אנחנו.
שנתיים נשכנו שפתיים, שנתיים הסטנו את המבט מהמסך - לא יכולים כבר לשמוע עוד מונולוג שובר לב של אם שבנה נחטף, שנתיים החנקנו אנחה אחרי כל "הותר לפרסום".
שנתיים ועוד יום גם כעסנו כהוגן איש על רעהו. ספק אם הפיוס כאן יהיה מידי, אם יש משהו להתפלל אליו, אחרי תפילה שלא יתגלה ברגע האחרון איזה מוקש שיפוצץ את העסקה, הרי זה רק שנלמד להקשיב ולכבד. לחבק את מי שאתמול קראנו לו "בוגד".
זה אולי לא מגיע להנהגה הרופסת של העם הזה, על כל מפלגותיה, אבל זה כן מגיע לאנשים, לאזרחים, למי שהיו גיבורים אמיתיים דווקא בשעה שבה הבנו עד כמה המערכת היא נבובה ורקובה.
זה גם הזמן לחזור ולבדוק איך קרה שנאלצנו להביא מומחה מחו"ל אחרי שכל הטיפולים שניסינו בעצמנו כשלו בזה אחר זה: לא השגנו את שחרור החטופים, גם לא את הכרעת חמאס. איך זה שדווקא טיפול אלטרנטיבי הוא שהתברר כמציל חיים?
איך קרה שמכל ההחלטות שהתקבלו במטה משפחות החטופים, התבררה דווקא ההחלטה למקד את מאמצי השכנוע (והתקווה, והתודה) בנשיא ארה"ב, כהחלטה הכי חכמה?
השעון הדובר
עוד מעט נשוב לחיבוק הקבוצתי, אבל אפילו ביום החגיגי והמרגש הזה, שבו נשמע משק כנפי ההיסטוריה, נפנה מבט אל הקרב שבו כבר החלו מנהיגים מנותקים: הקרב על הנרטיב.
כמעט כל שרי הליכוד למשל, גם אלה שהביעו דעה נחרצת נגד פשרות וויתורים בדרך להסכם, בירכו הבוקר על ההסכם ואת ראש הממשלה.
נתניהו יודע שרוב הציבור בישראל מאמין שההסכם לא קרה בהובלתו אלא נכפה עליו בניגוד לרצונו על ידי נשיא אמריקני נחוש וצמא להכרה בינלאומית (אולי בדמות פרס נובל לשלם).
כדי שלא נבחין שלא היינו אלא רק פיון על לוח שחמט עולמי, שנדחקנו לפינה מבודדת ממנה יכול היה רק נשיא ארה"ב לחלץ אותנו, בתנאיו שלו, ממהרים בסביבת נתניהו לקחת בעלות על הסכם שעליו נאלצה ישראל לחתום (הגם שבסעיפים רבים מאוד ממנו הוא משרת את האינטרס שלה. כמה פרדוקסלי).
כאמור, זה לא יום לוויכוחים, אבל אחרי שאלה יתלקחו מחדש, זכרו רק את השעון. כלומר, אל תתפתו להאמין לכל גורם פוליטי שהוא, מהימין, מהשמאל ומהמרכז, אלא רק לעובדה שכבר שבועיים שאנו הולכים לישון בצד אחד של המיטה ומתעוררים בצדה האחר.
כלומר - ההתפתחויות החשובות בדרך אל ההסכם אירעו בלילה: לא לפי שעון ירושלים, לא לפי שעון עזה, לא לפי שעון קהיר ולא לפי שעון דוחא. רק לפי שעון וושינגטון. זה לא היה מהלך ישראלי שזכה לליווי אמריקני אלא מהלך אמריקני שהפקודות הנגזרות ממנו הונחתו על ישראל. לראש הממשלה שהתגאה לא פעם שעמד על רגליו האחוריות מול ברק אובמה ומול ג'ו ביידן, לא הייתה את היכולת, מנותק מכל בן ברית אחר, לעמוד מול טראמפ.
מקום לדאגה
לצד השמחה האמיתית והכנה שממלאת כל לב, מתגנבים גם חששות. קודם כל חשש מכך שממשלת ישראל לא הייתה זאת שהשכילה לקדם אותנו אל הפתרון המיוחל. אם לחדד, הרי שנזקקנו למישהו שיציל אותנו מעצמנו, מממשלתנו המשותקת ומהעומד בראשה.
ויש גם כמה חששות מהותיים: למשל מהמשולש וושינגטון-דוחא-אנקרה, שני קודקודים שלו אינם חשודים בחיבת ציון, בלשון המעטה, שהפכו לשושבינים הראשיים של ההסכם. לטווח הקרוב אין לזה שום משמעות כמובן. לטווח הארוך, הלוואי שיתברר שהאינטרס הטורקי, חמוש במטוסים מתקדמים לארדואן (ממש נספח בהסכם) אינו זהה לאינטרס האיראני...
זאת ועוד: כשאתה מובל ולא מוביל, מאבד אפילו את היכולת להציג את עצמך כעצמאי וכמי שרק הוא מקבל את ההחלטות לגבי עתידו, הופך גורלך תלוי במישהו אחר.
היום האינטרס הטראמפי חופף את הישראלי. מחר עלול להשתנותת האינטרס (או זהות הנשיא). או אז עלולות להתקבל גם הוראות שלא יעלו בקנה אחד עם מה שישראל רוצה וצריכה.
זאת נקודה שצריך להתעכב עליה לרגע קצר נוסף: מהות הציונות הייתה עצמאות מדינית של ישראל, שאיפה שרק העם היהודי הוא שיחליט בנוגע לגורלו. ההסכם הזה מפריד אותנו סופית מאבן הפינה הזאת. החליטו טוב, אבל החליטו בשבילנו, החליטו במקומנו. הלוואי שספרי ההיסטוריה של עוד מאה שנה לא יחזירו אותנו אל הרגע הזה כקו השבר של המפעל הציוני.
זהו בוקר לשמוח בו. לכן נניח לרגע בצד את השאלות שכבר מנקרות בירכתיי התודעה. נתנחם בידיעה שתהליך ריפוי לא היה אפשרי אלמלא המראות שנכונו לנו בימים הקרובים (טפו טפו טפו...), נתאחד בשמחה ונחשוב טוב טוב מה יעשה טוב לעם הזה.
עוד מעט נצהל לרגע, אחר כך ניזכר במי שלא זכו לרגע הזה וננשוך שוב לרגע את השפה התחתונה. אחר כך נחשוב (ברוכים הבאים אל מערכת הבחירות, לכל המאוחד בעוד שנה) מי האיש שראוי להוביל את התהליך שישראל זקוקה לו עתה יותר מכל: תהליך הריפוי.