יש כאלה הטוענים, בצדק, שהשבעה באוקטובר הוא תוצאה של ההפיכה המשפטית וההחלשה השיטתית של כל המוסדות הדמוקרטיים וארגוני הביטחון בידיו של נתניהו. אחרים, אף הם צודקים, מאשימים את הקונספציה של חיזוק החמאס והחלשת הרשות הפלסטינית, והתפיסה של "כסף קונה שקט". יש הנועצים את הכשל הגדול בהתנתקות מרצועת עזה, והמופרעים שבמופרעים שלנו, מאשימים את תהליך אוסלו.
אז בואו נדבר על זה. הסכמי אוסלו היו התקווה, החלום, האפשרות הראשונה - גם אם לא האידיאלית - לסיים את הסכסוך. והתקווה הזו נרצחה בידי רוצח שפל שהרגיש שהוא שליח של ציבור. ציבור שמנהיגו אז, כמו היום, הוא מבשר החורבן של מדינת ישראל.
שלושים שנה עברו מאז שטרוריסט לאומני, מחבל יהודי, הרג לא רק את ראש הממשלה אלא גם את החלום הישראלי לחיים נורמליים. מאז נובמבר 1995, מדינת ישראל לא התאוששה. מחיפוש אחר שלום, אנו מחפשים רק הפוגה בין מלחמות. מעם שוחר חיים, הפכנו לעם שמתרגל למוות. והנה, שלושה עשורים אחרי שהטרוריסט הבזוי עצר את ההיסטוריה באקדח, אנחנו חוזרים אל אותה נקודה ממש - רק שהפעם, אין מי שינסה אפילו לשנות את הכיוון. גרוע מכך - השותפים הרעיוניים של הרוצח, הם אלה שאוחזים היום בעמדות השלטון. אחד מהם, תומך טרור מורשע, אפילו אחראי על המשטרה ומחזיק את ראש הממשלה בביצים.
בימים האחרונים, ניכרת התמיכה הכמעט גורפת - מלבד הפסיכופטים המשיחיים, סוחרי ורקדני המוות - במתווה שהציג נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. מתווה שכולל את כל מדינות האזור, ובפיו של הנשיא אמור להיות "הסכם שלום חדש". האמת היא שכל מה שטראמפ מציע הוא חזרה לאוסלו - רק בגרסה מסחרית, פופוליסטית, ריקה מתוכן מדיני אמיתי.
במציאות, זהו הסכם גרוע יותר, מסוכן יותר, ומצומצם יותר מעקרונות אוסלו המקוריים. אפילו קווי הגבול שעליהם דיבר רבין בהסדר הקבע היו רחבים ובטוחים יותר ממה שמציירים היום האמריקנים והיועצים של נתניהו ליום שאחרי. האבסורד הוא שזה מגיע מאותה ממשלה שבמשך שלושים שנה אנשיה ושותפיה ומצביעה מגדפים את רבין ואת הסכמי אוסלו, וכעת לוקחים בשתי ידיים את אותה מורשת ומנסים למכור אותה מחדש, רק בלי אומץ, בלי חזון, ובלי מנהיג כמו רבין.
ברמה העקרונית, המהלך שטראמפ מוביל הוא אחד משני צירים אפשריים למזרח התיכון של מחר. הציר הראשון, זה שהוא מנסה לבנות, מחייב חיבור לרשות הפלסטינית - כלומר, בעצם חזרה למתווה אוסלו. הציר השני, החלופי, הוא זה של טורקיה וקטאר - שמזין את חמאס, את האחים המוסלמים ואת האסלאם הפוליטי הרדיקלי. אין דרך שלישית. או שעובדים עם הציר הפרגמטי, או עם הציר המשיחי. ישראל, כפי שהיא נראית כרגע, תקועה באמצע, בלי החלטה, בלי מצפן, ובעיקר מפני שהיא בלי מנהיג אלא עם אדם מפוקפק, דחיין כרוני, שכל רצונו הוא לשרוד פוליטית, תוך נכונות להקריב אותנו, את ילדינו, את המדינה שלנו.
הפרדוקס הוא שטראמפ, איש העסקים הגדול, מבין יותר מכולם את הערך של יציבות. הוא לא משוגע על פלסטין, אבל הוא שונא כאוס. מבחינתו, כל עוד יש שלום כלכלי שמכניס מיליארדים לאזור, זה מספיק טוב. אלא שבישראל של 2025, גם זה כבר הפך למסובך מדי. כי בשביל שציר סעודיה יצליח, צריך שמישהו כאן יקבל החלטה היסטורית - להחזיר את הרשות הפלסטינית לעזה, או לכל הפחות לאפשר לה שליטה אזרחית. זו בדיוק המשמעות של אוסלו: לא אהבה, אלא אינטרס משותף. לא חלום נאיבי, אלא ביטחון פרגמטי.
אבל מה עושה נתניהו? מנסה, שוב, לשרוף את הציר המתון כדי לרצות את המשיחיים, נצמד לחמאס כדי לשמר את הפחד, בדיוק כפי שעשה לפני השבעה באוקטובר. בדיוק מה שהוביל במישרין לשבעה באוקטובר.
רבין ידע שללא גבולות מדיניים, לא תיתכן ריבונות מוסרית. נתניהו, לעומתו, מחק את הגבול בין אמת לשקר, בין מדינה לאדם, בין אחריות אישית להישרדות פוליטית. גם טראמפ, שבאופן פרדוקסלי מנסה להציל את ישראל מעצמה, לא מבין עד הסוף את הניואנסים. הוא רואה את המפה במונחי עסקאות - לא במונחי זהות, טראומה, ושנאה.
שלושים שנה אחרי הרצח, אנחנו חייבים להחזיר את השפיות לשולחן. להחזיר את היכולת לדבר על גבולות, על אחריות, על הסדר. לא על גאולה, לא על נקמה, לא על פוליטיקה של מוות. אוסלו לא היה טעות, אלא ניסיון לתקן את הטעות הגדולה של ההיסטוריה היהודית: האמונה שאפשר לשלוט לנצח באחרים מבלי לאבד את עצמנו.
היום, כשנתניהו נצמד לטראמפ כמו תלמיד שנבחן על דף שמישהו אחר כתב לו, כשהימין המשיחי משתלט על הדגל, כשהעולם מאבד אמון בישראל, זה הזמן להיזכר לא רק ברבין - אלא גם באומץ שלו. האומץ להבין שהשלום הוא לא פרס נובל, אלא אחריות של מנהיג ועתיד של עם. שלושים שנה אחרי, אין לנו רבין חדש. אבל יש לנו זיכרון. ועם קצת שכל, אולי גם נלמד ממנו.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין