שנתיים למחדל הגדול ביותר: נתניהו נשאר בכיסא - החטופים נשארו בשבי

התבוסה שנחלה ישראל בשבעה באוקטובר היא הקשה, המכאיבה והמשפילה בתולדותיה. גם בסיוטים הגדולים ביותר לא חלמנו שדבר כזה יכול לקרות לנו. שארגון טרור יכריע אוגדה של צה"ל כמעט בלי מאמץ. שארגון טרור יכבוש יישובים ישראליים, בסיסי צבא, תוך שהוא רוצח מאות אזרחים, נשים, ילדים, קשישים ומשפחות שלמות, עושה בתוך קיבוצים וערים כבתוך שלו, חוטף מאות אזרחים וחיילים, משפיל את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ומשאיר אחריו אדמה חרוכה.

שום דבר שקרה אחר כך לא יצליח להעלים את האירוע הזה, לרפא את הפצע, להקטין את הטראומה. חמישים שנה ויום אחד לאחר שצבאות עצומים וסדירים של מצרים וסוריה הצליחו להפתיע את צה"ל, לצלוח את התעלה ולשטוף לתוך רמת הגולן, קרה לנו אותו הדבר בדיוק, רק על סטרואידים. הפעם, את המכה לא חטף רק הצבא. חטפו גם האזרחים. מדינת ישראל, שהוקמה אך ורק כדי שיהיה מקום אחד בעולם שבו יהודים יכולים להיות מוגנים, כשלה בתפקידה. לדיראון עולם.

ואז הגיע ניצחון. אחד ההרואיים והגדולים שאפשר להעלות על הדעת. במקום שבו המדינה והצבא נכשלו, ניצח העם. כל אלה שעזבו הכל וטסו דרומה, להציל חיים. צעירים וזקנים, מגויסים ומשוחררים, סדירים ומילואימניקים, ואזרחים, סתם אזרחים, עם או בלי נשק, אבל עם הרבה רוח. האלופים הזקנים (גולן, תיבון, זיו), הקלמנזונים, החילונים והמסורתיים והדתיים, האזרחים שהצילו חיים, הרבש"צים וחברי כיתות הכוננות, הקיבוצניקים והשוטרים, השדרותים והנתיבותים. כל מי שנתן כתף, היטה שכם ופשוט רץ ככה, איך שהוא, לתוך התופת. זה היה מאמץ של עם שפתאום קם, בשבת בבוקר, והבין שקמים עליו לכלותו ואין מגן. אז הוא הגן על עצמו. עד שצה"ל התעשת.

ואחר כך גילינו כמה דברים שכבר שכחנו. גילינו את הערבות ההדדית. את המצוינות. את האומץ. את הנחישות. גילינו את הקיבוצניקים. את הקיבוצניקיות. את הסבתות הקשוחות, אלה שהקימו את הארץ הזו, שלא מרכינות ראש גם מול מרצחי חמאס. גילינו את הקהילות המופלאות האלה, ששגשגו שם בשקט אל מול המפלצת החמאסית.גילינו את בני הציונות הדתית. את מסירות הנפש, את האומץ, את המחויבות ואת ההקרבה. חלקם של בני הציונות הדתית במחיר ששילמנו מאז שבעה באוקטובר גבוה מחלקם באוכלוסייה. זה מפצה, קצת, על מגזר החרדים, שכמעט לא נוכח בתקופה הזו. ידענו את זה, אבל מאז שבעה באוקטובר אנחנו רואים את זה. בחלקות הצבאיות, במחלקות השיקום, בקרב לוחמי המילואים.

וגילינו את המילואימניקים. כבר שכחנו שהם קיימים. בעשר, בעשרים, השנים האחרונות, אף אחד לא דיבר על המילואימניקים. ממצב שבו כל משוחרר מצה"ל היה נקרא למילואים פעם-פעמיים בשנה לפחות, הלכה התופעה הזו והתפוגגה. נוצר רושם שרק מתי מעט, פראיירים מובהקים, ממשיכים לעזוב הכל, לעלות על מדים וללכת להגן על מדינתם. עולם הולך ונעלם. זן נכחד.

ובכן, טעינו. הזן לא נכחד, הוא הציל אותנו מהכחדה. לוחמי המילואים הם עמוד השדרה של צה"ל, של ישראל, של הביטחון הלאומי, של העוצמה הגלומה בנו. הם התעלו לגודל השעה האיומה שנחתה עלינו, שעה שהפכה לשנתיים. הם שחוקים, נאנקים, אבל ממשיכים לשרת ועיניהם כלות מול ממשלתם, שממשיכה להגן על אלה שלא משרתים. לא בסדיר, ולא במילואים. גדוד סדיר אחד חוסך שבעה גדודי מילואים, ועדיין - הקואליציה חשובה יותר.

וגילינו את האזרחים. הישראלים. היוזמים, התורמים, המתנדבים, היצירתיים, הנחושים, הנלחמים. אלה שעשו בשבועות הראשונים את מה שהממשלה לא ידעה ולא הייתה מסוגלת לעשות. את האפסות של יוסי שלי תיקנה המנהיגות של אייל נווה.

"אחים לנשק", שכבר בשבעה באוקטובר פינו את תושבי העוטף, מצאו להם מקלט, הקימו את החמ"ל האזרחי ואפילו את מאגר המידע והבסיס לחמ"ל החטופים, בטרם המדינה התעשתה. הם שם עד היום, בונים מחדש את כפר עזה, משקמים את העוטף. הם, ועוד כמות עצומה של עמותות, ארגונים, קבוצות של אזרחיות ואזרחים שפשוט הגיעו. חלק מהם עושים את זה בהיחבא. בלי תקשורת.כמו למשל, קבוצה גדולה של ישראלים, בעיקר ישראליות, שמנקים כבר שנתיים את הבתים הנטושים בעוטף. קבוצה נוספת שעושה כביסה בבתי העוטף הנטושים, מטפלת בבגדיהם של המפונים, החטופים, הפצועים, כמו במלון חמישה כוכבים. אין בעולם מדינה שכמות כזו של אזרחיה התעלו לגודל השעה וקפצו פנימה, אליה ועליה.

המלחמה הזו הייתה צריכה להסתיים זה כבר. את המערכה נגד איראן הפסקנו אחרי 12 ימים. בצדק. את המלחמה בחיזבאללה אחרי כמה שבועות. בצדק. בשני המקרים הושגו הישגים צבאיים מרשימים, הוצגה העליונות המכרעת שלנו על אויבינו כמעט בכל התחומים. בראש ובראשונה, המצוינות הטכנולוגית, המודיעינית, היצירתית. התחכום הבדיוני שמגחיך גם את הסרטים המופרעים ביותר בסדרות בונד או מארוול.

רק בעזה התעקשנו להמשיך. עד "הסרת האיום". הכוונה הייתה כנראה "הסרת האיום" על קואליציית נתניהו. ישראל מעולם לא הגדירה את השמדתו המוחלטת של האויב כמטרת מלחמה מסיבה פשוטה: זה בלתי אפשרי. אנחנו מוקפים מאות מיליונים, חלקם כיהנו רוב השנים כאויבינו. אי אפשר להכחיד אותם. אי אפשר להסיר אותם כהסרת גידול סרטני. צריך לנצח אותם, להרתיע אותם, לעקור מהם את יכולות ההיזק לכמה שיותר זמן, וללמד אותם שאסור להתעסק איתנו. את כל זה השגנו בעזה מזמן. המלחמה הזו נמשכת עד עצם הרגע הזה רק בגלל אילוציו הפוליטיים של בן ערובה ושמו בנימין נתניהו. במאמר הזה, המציין שנתיים לאסון שבעה באוקטובר, עדיף להתמקד בתמונת המקרו. במבט־על היסטורי. היה כאן מנהיג שניסה לשכנע אותנו שהוא הגלגול היהודי של ווינסטון צ'רצ'יל. אלא שאז, אחרי 15 שנות אפס מעשה ונרפות, התברר שהוא הגרסה העדכנית של נוויל צ'מברליין. מאז, הוא עושה הכל כדי לנסות, בכל זאת, בכוח, להיאחז בצ'רצ'יל.

הוא לא מבין שהוא כבר לא יהיה צ'רצ'יל. הדמיון בינו לבין הבריטי הדגול ההוא, היה בעיקר בדיבורים. שניהם היו נואמים מזהירים. אלא שצ'רצ'יל לא התבלבל, לא שיתף פעולה עם המפלצת הנאצית, הבין מהרגע הראשון כי מי שמפלרטט עם גרמנים, קם עם פשפשים. הצ'רצ'יל שלנו, שנבחר לתפקידו על סמך הבטחתו המפורשת לעקור את שלטון חמאס מעזה, עשה ההפך. נמנע ממגע, ברח מעימות, סירב לכל הדרישות לערוף את ההנהגה והעדיף להאכיל את המפלצת ולקוות שהיא תמשיך לרבוץ בכלוב ולגרגר.

צ'רצ'יל אמר, אחרי הסכם מינכן, את המשפט הזה: "בריטניה יכלה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה, ותקבל גם מלחמה". וזה בדיוק מה שקרה לנתניהו. במשך שנים הוא ברח. השופרות שלו טוענים ש"לא היה קונצנזוס" לפעולה בעזה. זה שקר גס. היה קונצנזוס מלא. וגם הצדקה בינלאומית. וגם צורך ביטחוני. וגם אזהרות וכתובות מהבהבות על הקיר.

אבל נתניהו, שמדיניות ההכלה שלו הייתה לעשות הכל כדי לא להיגרר לעימות צבאי כלשהו עם אויב או איום כלשהו, המשיך להכיל. את חמאס, את חיזבאללה, את כל מי שאיים עלינו.וכל זה התפוצץ בשבעה באוקטובר בפיצוץ גלקטי מרהיב, שריסק כאן את חיינו. מאז, כשהבין שאין לו יותר מה להפסיד, הוא הפך לגיבור גדול. על חשבון החטופים, על חשבון האינטרסים הלאומיים, על חשבון החברה והכלכלה והעתיד והמעמד הבינלאומי וכל מה שנבנה כאן לאורך דורות. המציא את "הניצחון המוחלט" - ומאז הוא רודף אחריו, על חשבוננו.

במהלך המרדף הזה, הוא אחראי לשני חטאים מרכזיים שלא יסולחו: מסע ההסתה חסר התקדים והעכבות שהוא וחסידיו מובילים נגד זרועות הביטחון, מפקדים וקצינים, מוסדות ממלכתיים ומערכת המשפט, ומסע הג'יהאד שהוא וחסידיו מובילים נגד ההקמה הדחופה והמתבקשת של ועדת חקירה ממלכתית.

מעולם לא נשמעו כאן ישראלים שטוענים ומפיצים ברצינות טענות שלפיהן גורמים מתוך מערכת הביטחון, משב"כ, מצה"ל, מחיל האוויר, מהמודיעין, שיתפו פעולה עם אויבינו. למה? כדי לפגוע בנתניהו. זה נשמע מופרך, אבל זה קורה ויש לזה קהל. שנתיים אחרי שנתניהו עצמו ועדת חסידיו החרידו שמיים וארץ בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשת הרוגלות, הם התהפכו ומונעים בכל כוחם את הקמת אותה ועדה לחקירת ובדיקת המחדל הגדול ביותר מאז קום המדינה. למה? כדי להציל את נתניהו. גם כשמציעים שהמשנה לנשיא העליון, ולא נשיא העליון, יהיה זה שירכיב את הוועדה. גם כשמציעים שהשופט העליון הפורש יוסף אלרון יעמוד בראשה. מה שמחריד במיוחד הוא העובדה שלהקת גמדי הגינה, משרתי ושפוטי נתניהו, המכונה גם "ממשלת ישראל", משתפת פעולה עם התועבה הזו. חסרי חוליות כמירי רגב, ניר ברקת, אבי דיכטר, גילה גמליאל ואחרים, שקראו בקול גדול מיד אחרי 8 באוקטובר להקמת ועדת חקירה ממלכתית, התקפלו כאוריגמי עם קבלת ההוראה מירושלים. הם יודעים את האמת. גם אם בראש הוועדה יעמוד יעקב ברדוגו, ממצאיה יהיה ברורים: מי שהנחיל את ההכלה של חמאס וחיזבאללה לאורך 15 שנים, היה אחד ויחיד. בנימין נתניהו. כל השאר, בטיעונים לעונש.

ואי אפשר לסיים בלי אחת הנבואות המצמררות והמדויקות שנשמעו כאן מאת חיים פרי, שנפל בשבי חמאס בשבעה באוקטובר ונרצח בגיל 80 בעזה. עדינה משה, שהייתה איתו בשבי חמאס, סיפרה על אחת השיחות שקיימו, בעודם ממתינים לעסקה שתביא לשחרורם. "זה ייקח לפחות חודשיים", אמרה משה לפרי.

"זה ייקח שנתיים", אמר פרי. "למה אתה כזה פסימי?", תהתה משה, "אנחנו זקנים וחולים, יש לנו מדינה". פרי התעקש: "מינימום שנתיים".

"למה?" שאלה משה. "כי זה ביבי, ואנחנו שמאלנים". פרי לא ידע שחלק לא קטן מהחטופים אינם שמאלנים. כמו שחלק גדול מהנרצחים והנופלים מאז שבעה באוקטובר אינם שמאלנים. אבל הוא צדק בנבואה עצמה. "זה ביבי". ברגע שהאינטרס שלו היה שהממשלה תשרוד, זה היה ברור. הוא לא יעשה הכל כדי להחזיר את החטופים. בדילמה שבין הישרדותו הפוליטית להישרדותם הפיזית הוא בחר באפשרות הראשונה. כי "זה ביבי".