"הם נורו מטווח אפס, ואני שכבתי מדממת": השחזור המצמרר של רגעי האימה בנובה

שנתיים ל-7 באוקטובר. אנחנו חוזרים למתחם הנובה, אל השדה שהפך בתוך דקות לגיהנום. יחד איתי מגיעות מזל טזזו, ניצולה מהטבח, ובנות הזוג של יוחאי בן זכריה ודניאל כהן שנרצחו לנגד עיניה. בפעם הראשונה הן עומדות על האדמה שבה בני זוגן נורו למוות מטווח אפס בידי מחבלי הנוח'בה, באכזריות שקשה להכיל, ושומעות איך נראו רגעי האימה, ממי שהייתה שם.

שנתיים חלפו. הזמן עובר, אבל הפצע לא נסגר. גם היום, צריך לצבוט את עצמנו כדי להאמין שזה באמת קרה כאן.

ביחד אנחנו צועדות אל תוך המתחם. שדות חרושים, עשב יבש. שום דבר לא מזכיר מסיבה. רק דממה.

"שנתיים זה הזיה", אומרת אבישג כחלון, בת זוגו של יוחאי. "זה כאילו היה אתמול. הזמן נעצר". נופר סבג, בת הזוג של דניאל, מוסיפה: "כל מה שאני רואה זה את התמונה שלה מדממת. זה לא מקום שאפשר להיות בו יותר מכמה דקות. זה כמו קבר חי".

שתיהן שואלות את אותן שאלות שמלוות אותן מאז: איפה היה צה"ל? איך קרה שאף אחד לא הגיע? למה הם נשארו לבד, מוקפים מאות מחבלים?

מזל מובילה אותנו לשיח שבו התחבאה. היא מצביעה על המקום שבו הכול קרה. "התחלנו לשמוע יריות. חשבנו שזה מחבל אחד או שניים. ניסינו להיכנס עם הרכב ליער ונתקענו".

היא מתארת איך שכבו בשיח, איך שמעה את הירי מתקרב. "המחבלים צעקו לנו 'קומו'. הראש שלי היה פתוח, מלא דם. שכבתי בלי לזוז. אם הייתי על הגב גם אני הייתי מתה. הם ירו ביוחאי ובדניאל מטווח אפס. הם שכבו לידי, מנסים לנשום את הנשימות האחרונות שלהם אבל מהר מאוד היה ברור שאי אפשר להציל אותם".

נופר לא מצליחה לעצור את השאלה: "ראית שהם מתים?" מזל לוקחת נשימה: "כן. זה היה ברור. זה הנס שלי שהם לא בדקו אותי".

בתיעוד הבלתי ייאמן מאותו הרגע נראית מזל מגואלת בדם, שוכבת קפואה בשיח, מסתתרת מפני המחבלים. הירי מסביב, הצעקות בערבית, והתחושה שהמוות נושף בעורפה - כל אלה נחרטו לעד.

היו אלו שניות של תקווה כוזבת. מחבלי הנוחבה הגיעו לבושים במדים, נראו כמו כוח צבאי. בתוך הכאוס של הירי והצרחות, נדמה היה לרבים מהחוגגים שצה"ל סוף סוף כאן, שהכוחות הגיעו לחלץ אותם. עשרות צעירים שנשכבו על האדמה הרימו ראש, הסתכלו לעבר הדמויות המתקרבות, ונאחזו לרגע בתקווה.

"הדבר הראשון שאני זוכרת מיוחאי זה שהוא אמר: 'זה צה"ל, זה צה"ל'", מספרת מזל בקול חנוק. לרגע קצר נדמה היה שהוא צדק. אבל זו הייתה אשליה אכזרית. אלו לא היו חיילי צה"ל אלא מחבלים. בתוך שניות ההבנה נפלה: התקווה נעלמה, והכוח שנדמה שהגיע להציל, היה זה שרצח אותם בלי רחמים.

מאחורי השמות, יוחאי ודניאל, היו חיים שלמים. חיים מלאים וחלומות מתוכננים, שברגע אחד נגדעו באכזריות. זוגות צעירים שראו קדימה חתונה, משפחה, בית. כל זה התרסק באותו בוקר. וכל מה שנבנה קרס בן רגע, והותיר אחריו רק זיכרונות כואבים וגעגוע שלא נגמר.

נופר ודניאל חיו ארבע שנים ביחד. דירה, שגרה, אהבה גדולה. בטיול לאמסטרדם, שתכננו אחרי החגים, חיכתה לנופר הצעת נישואין. היא גילתה את זה רק אחרי שדניאל נרצחה. "הייתי רוצה להגיד לה תודה על הזכות להיות איתה", אומרת נופר. "ולבקש סליחה בשם העולם הזה על מה שהיא עברה".

גם אבישג ויוחאי חיו יחד. חסכו כסף כדי להתחתן, תכננו להקים בית. "הייתי רוצה להקים בית, להתחתן, ולהמשיך את החיים", אומרת אבישג. "אני יודעת שכשזה יקרה הוא יסתכל עליי מלמעלה ויגיד: 'אני גאה בך'".

רגעים אחרונים של חיים, שנשמרו בהודעות קוליות, תיעוד מצמרר מתוך אחת הטרגדיות הגדולות בתולדות המדינה. בהקלטה שנשלחה שניות לפני שנרצחה, נשמעת דניאל אומרת לנופר: "יש פה בלאגנים מטורפים, יש פה חוליית מחבלים, ירו במישהי, פחד אלוהים. אני אוהבת אותך".

מי היה מאמין שאלו יהיו המילים האחרונות שלה. משפט אחד, שנאמר בלחץ של רגעים אחרונים, הפך לעדות נצח. אף תסריטאי לא היה מסוגל לכתוב סצנה כל כך אכזרית.

אבישג, בגרון חנוק, נזכרת בשיחה האחרונה עם יוחאי. "אמרתי לו אל תהיה גיבור", היא מספרת. "אבל זה מי שהוא היה. גיבור. עד הרגע האחרון".

מזל זוכרת היטב את יוחאי, האיש שעמד מולה ברגעי האימה. היא מספרת כיצד הוביל אותם דרך השטח, הרגיע אותה, ואמר לה: "אל תדאגי. תעשו מה שאני עושה". היא זחלה אחריו, ובכל פעם שנתקעה בענפים או בעצים, יוחאי היה זה ששחרר אותה. הוא לא עזב אותה אפילו לרגע. ואז היא מוסיפה: "יוחאי היה גיבור. עשינו מה שהוא עשה. זה היה מי שהוא, אופי של גיבור".

אחרי שמזל ניצלה, היא הובהלה לאשפוז בבית החולים. משם התקשרה לנופר ולאבישג כדי לספר את הנורא מכל. "הם נרצחו", היא אמרה להן. אבל השתיים סירבו להאמין. הן החזיקו בתקווה דקה, אולי יש טעות, אולי הם בחיים.

שבוע אחר כך קיבלה אבישג טלפון מאביו של יוחאי. שיחה שנחרטה בה לעד. "הוא אמר לי יוחאי מת", היא מספרת. "באיזה עולם אנחנו חיים שאבא שלו צריך להודיע לי שהבן שלו נרצח? זה אף פעם לא יתעכל. זה משפט שאני אשמע בראש שלי לנצח".

עבור שלושתן, החיים שאחרי לא פשוטים. נופר: "אחרי הרצח היינו בנקודת שפל. התלבטות אם בכלל להמשיך לחיות. אבל היא לא הייתה רוצה שאהיה לבד. היא הייתה רוצה לראות אותי ממשיכה".

אבישג מסכמת, בקול שבור: "אהבה, אהבה לא מתה. הם יישארו איתנו לעד. זה שאנחנו ממשיכים הלאה לא אומר ששכחנו".

ומזל, שנשארה בחיים, בחרה לקחת את הכאב למסע מתמשך. היא מארגנת מאז סיורים ברעים, צועדת עם קבוצות בשדות היבשים, מראה צעד אחר צעד איפה הכול קרה. אבל הפעם, זו הפעם הראשונה שהיא עושה זאת עם אבישג ונופר - שחזור כואב שמכה בבטן, כשהיא מובילה אותן בדיוק בשביל שבו הסתתרו, אל השיח שבו חבריה נורו למוות.

העמידה של שלוש הנשים יחד, בזירת הדמים, היא גם חזרה אחורה וגם מבט קדימה. הן יודעות שהכאב לא יעזוב. שהזיכרונות ילכו איתן לנצח. אבל הן גם מבינות שהחיים חייבים להמשיך. בשביל יוחאי, בשביל דניאל, בשביל כל מי שלא חזר.

שנתיים אחרי, במרחק קילומטרים ספורים מעזה, עומדות שלוש נשים צעירות על אדמה רוויה בדם ומסרבות להישבר. הן נושאות את הכאב, את השאלות, את החלומות שלא התגשמו. הן נושאות נשמות שילוו אותן לנצח. פרק בחיים שנכפה עליהן לקבל, סיפור שלא בחרו לספר, פרידה כואבת שנכפתה ביום אחד, ועם כל זה, הן בוחרות לעמוד, לספר, ולזכור.

כי כמו שאמרה אבישג: "אהבה, אהבה אף פעם לא מתה. הם יישארו איתנו לעד".