שנתיים מאז 7 באוקטובר, ישראל עדיין חיה בין שני קצוות: אש התמרון בדרום, ההכנות לקראת עסקת החטופים שמתקרבת ומערך השיקום שפורש זרועותיו רחב ככל יכולתו כדי להחזיר לוחמים לחיים תרתי משמע, גם כשאלו כבר אינם נראים אותו הדבר.
המ"מ, סגן נ' מגולני, שחזר ללחימה בשבעה באוקטובר, יומיים אחרי שנפצע בפעילות מבצעית ונמצא עדיין בעזה, סרן (מיל') פ' שנאבק לחזור וללבוש מדים למרות פציעה קשה לאחר שאיבד ארבע מאצבעותיו, בוריס שטונדה, שהפך את הכאב הגדול להצלחה רבה ולהתחלות חדשות, יואב צבעוני שאיבד את רגלו אך ממשיך ללכת בדרכו של חברו הטוב שנפל בקרב צביקה לביא ז"ל, ועידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל, שמבקש מהמדינה לראות בשיקום משימה לאומית ולא אירוע נקודתי. חוט דק של משמעות, רעות ואחריות ציבורית קושר את חמשת הקולות הללו לסיפור אחד.
כששואלים את סגן נ' "איך בעזה?", התשובה שלו מפתיעה בפשטותה: "תענוג. ברגע שנכנסים החום, הזיעה, הגעגוע, כל אלה כבר לא פקטור. יש פה נבחרת לוחמים מטורפת שרק רוצים לעשות עוד. כל כניסה מביאה קושי וקצת קסם, אבל במילה אחת: זכות". סגן נ' לא הגיע לכאן בנתיב חלק. כנער חלם על יחידת עילית, אבל במכינה הבין שהבערה האמיתית שלו היא פיקוד. "ביקשתי גולני, לא קיבלתי. דחיתי שירות, טלפונים בלי סוף ובסוף הוצבתי לגדוד 51. מהר מאוד אמרו לי שאצא לפיקוד, וכך היה. בקורס מ"כים פרצה המלחמה, הכול התארך, ואחר כך כבר היה ברור שגם אצא לקצונה", סיפר.
ה-5 באוקטובר 2023 כמעט עצר את ההתקדמות של נ'. "נפלתי מגובה במהלך הפעלה בחווארה. בבית החולים אמרו לי שלום ולא להתראות ללחימה, לא השלמתי עם זה. יומיים אחרי, ב-7 באוקטובר, ראיתי את הסרטון של הטנדרים בשדרות. חמש דקות אזעקה, עשר דקות אחרי הגבס כבר לא היה על היד. פעלתי איך שהרגשתי באותו הרגע, לא חשבתי. לא הרגשתי שעשיתי משהו הירואי, זה מה שמפקד עושה כשחבריו נכנסים לקרב".
הימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היו כאוס מחויב: נשק ששוחרר מהביסל"ח, אוטובוס לזיקים שממנו מורידים אותו בגלל הפציעה, טרמפים דרומה, הצטרפות לכוחות אד-הוק, פינויים, משימות, והבנה איטית שהזעם מתחלף בשליחות. "חודש-חודש וחצי התגלגלתי בכל מקום בצבא. למדתי, הכרתי, צמחתי".
הרגע שמסמן לו את משמעות הפיקוד התרחש בחאן יונס: "חטפתי כדור לקסדה. לא משהו רציני מדי, המשכתי לתפקד. פתאום הלוחמים מסתכלים עליי ושואלים 'מה עושים?' והבנתי שהנה, זה פיקוד. באירוע קיצון העיניים עליך ואתה חייב מענה. תפקדנו מעולה. חיסלנו מחבלים רבים. ולצערנו, חבר מהמסייעת נפל".
איך מחזיקים מנטלית 90 ימים רצופים בלי בית?
"זה לא מורגש. הגעגוע קיים, אבל שולי. תחושת השליחות מכסה הכול. מקלחת בבית זה נחמד, אבל לא שווה שנייה של תמרון".
גם הפציעה והכאב לא עצרו אותו מלהצטיין בקורס המ"כים. "היה לי מפקד מטורף. אמרתי ביום הראשון שאני רוצה להיות מצטיין; הוא הראה את הדרך ואני ביצעתי. הפציעה רק העלתה את המוטיבציה. בצבא כולם שווים וכולם יכולים להצליח. הכלים שם ילוו אתכם לכל החיים".
יואב צבעוני, בן 31, פותח בקרוב שנת לימודים שנייה באוניברסיטת רייכמן. בין שיעורים ומאמרים הוא הולך להתנהל זמנית בכיסא גלגלים, לאחר שניתוח אחרון בניתוחים הרבים שביצע לאחרונה מחייב אותו להיפרד זמנית מהפרוטזה. "לוקחים חצי צעד אחורה, כדי לרוץ שנתיים קדימה", הוא אומר לאחר שיקום ארוך מפציעה קשה בבית לאהיא. "אני רואה את עצמי באוויר, נוחת, הציוד בוער. הבנתי מיד, נפגעתי ברגל שמאל. איבדתי כמעט שני ליטר דם. הייתי החובש של הצוות, ובאותו רגע התפקיד התהפך, מזל שתרגלנו כמה ימים קודם לכן מה קורה אם החובש נפצע, בדיעבד זה הציל אותי. לעצור דימום, להפשיט, לאתר, להחזיר נוזלים. זה הציל לי את החיים". את המסוק שהגיע הוא לא ישכח. "669 הטיסו אותי. אחר כך אותו לוחם נכנס אליי לבקר אותי ובכה. הוא אמר לי 'חשבתי שאתה מת, היית נראה כמו שק'".
שבועיים וחצי, צבעוני היה מורדם ומונשם בגלל חור בריאות, אובדן כמעט מלא של שמיעה באוזן שמאל, רסיסים וצלקות. חלק מהרכיבים בגוף יישארו לנצח. "אתה לומד לחיות איתם ועדיף לבחור מה עושים איתם". היום, הוא בוחר בשגרה. לומד, כותב, מתאמן. בביתו בתל אביב הותקנו רמפות ומאחזים על ידי "מהנדסים ללא גבולות" שהנגישו לו את הבית. "בחצי יום הפכו דירה לנגישה. הם אנשים של זהב".
לבית הלוחם הוא מגיע כאשר הוא מחפש אנונימיות, "זה המקום היחיד שבו אתה מוקף אנשים שעברו את מה שאתה עברת", הוא מספר. "קטיעות, כוויות, פוסט־טראומה. שם לומדים את הטריקים הקטנים שאין בספרים. לשבת עם מי שקטוע 30 שנה ולשאול איך זה להיות קטוע רגל בגיל 60 ומה אני הולך לעבור עד אז, זו הגדולה של המקום הזה".
צבעוני מתגעגע לצה"ל, זה לא געגוע לירי או למארבים. זה ה'יחד' והשליחות. הוא מספר כי הצטרף לפלוגה במטולה, עבודה בחמ"ל, התרעות. "זה לא טיהור בית-בית, אבל זו שליחות". עבור צבעוני הדבר הכי חשוב הוא החזרת החטופים. "היה צריך לעשות את זה כבר אתמול, אחרת אין באמת שיקום אמיתי לאף אחד. אני רוצה כשאשלח את הילדים שלי לצה"ל, אני ארצה לדעת שמחזירים אותם - זה קו אדום מוסרי ותנאי לחוסן שלנו".
הוא לא שוכח את את חברו הטוב צביקה שנפל בקרב, ומרגיש שהוא ממשיך איתו את השיקום והחזרה לחיים. "היינו צוות מאז 2013. שוחררתי לרגע מהאשפוז במצב הקשה שהייתי רק כדי להיות בהלוויה. הוא איתי בכל דבר טוב שאני עושה. השיקום הוא מרתון, לא ספרינט, אבל אנחנו רצים יחד".
סרן (מיל') פ', בן 42, פרמדיק קרבי, איבד בפציעה קשה ארבע אצבעות ביד ימין ועוד אצבע ברגל. הוא עבר 12 ניתוחים וחזר לאחרונה לשירות מילואים פעיל וגם לבית החולים שיבא שם עבד כאח עוד לפני המלחמה. "לא עלה לי בראש לפרוש", הוא אומר. "מהרגע הראשון ידעתי שזו עצירה, לא הסוף בשבילי. יש קשיים כמו לסגור כפתורים, לשטוף כלים, לתפעל ציוד. למדתי לעשות הכול מחדש. אין משהו שמגביל אותי מלעבוד במקצוע שלי".
סרן פ' נפצע לאחר שנפגע מ ירי RPG על ידי חוליית מחבלים. הפינוי הוביל אותו לבסוף לבית החולים שיבא, שם הוא מכיר היטב את הנפשות הפועלות. "אפילו במסוק, עם יד מרוסקת לקחתי פיקוד", הוא נזכר. "כשפרמדיק התבלבל בדיווח, סימנתי לו ועברתי בעצמי על הנתונים עד ההגעה לבית החולים".
היום, פ' כבר חזר גם לנסוע על האופנוע שלו. "זו הייתה המחשבה הראשונה שלי, מתי אני חוזר. הרופאים גיחכו, כבר אחרי שלושה חודשים חזרתי. מי שנתן לי את הדלק להשתקם היה הבן שלי. הוא היה אז בן שנתיים וחצי, הוא לא הבין כל כך, אבל ידע שאבא נמצא בבית החולים פצוע. מהרגע שהסתכלתי עליו ידעתי שאני חייב לחזור לעצמי בשבילו. השמיים הם הגבול, רק אם נעצור שם ואני לא מתכוון לעצור".
בוריס שטונדה נפצע פעמיים בעזה, פעם אחת מרימון שהוטל מרחפן ופעם אחת ממטען חבלה. "בפעם הראשונה יכולתי להתפנות, אך החלטתי להישאר עם החברים. אולי אם לא הייתי נשאר, היום הייתה לי רגל", הוא צוחק.
בפעם השנייה בוריס כבר התעורר אחרי שהיה מורדם ומונשם במשך שמונה ימים בבית החולים שערי צדק. 19 ניתוחים ו-68 ימי אשפוז הובילו לשיקום בבית הלוחם ולפרוטזה ממוחשבת מעל הברך. "השיקום הוא לא רק ללכת", הוא אומר. "זה ללמוד מחדש הכול ובמקביל להתמודד עם המראות שראינו והנפש וזה לא קל. יש זיכרונות שלא מתפוגגים, צריך לחיות לצדם".
הוא הכניס לחיים גם אור גדול: חתונה עם אנה בחירת ליבו, אהובת ילדות. "שברתי את הכוס עם הפרוטזה והתחלתי ברגל ימין", חייך. מעבר להחלמה יש לו לא מעט אתגרים. הוא צלח פעמיים את האתגר קילימנג'רו, חצי איש ברזל, ולפני זמן קצר גם את צליחת הכנרת. "לא מחפש מדליות. מחפש להוכיח לעצמי שאני יכול". היעד הבא: איש ברזל בוולנסיה ותואר שני במנהל עסקים ברייכמן. "הכאב רגעי, אך הגאווה נצחית".
"בלי תרומות היינו קורסים"
יו"ר ארגון נכי צה"ל, עידן קלימן, מקדם בימים אלה את חוק בתי הלוחם שהוא עובד עליו שנים ונראה כי סוף סוף הוא יעבור בקריאה שלישית, מה שיעזור מאוד למתקני השיקום של הארגון. אך לדברי קלימן, גם לאחר שיאושר החוק התמיכה צריכה להיות גדולה הרבה יותר. "התקציב הוא חצי מהנדרש, בלי תרומות היינו קורסים", הדגיש.
המספרים חדים: תקציב הארגון נע שנים סביב 150-156 מיליון שקל, כשהמדינה השתתפה ב-25 מיליון שקל בלבד. מאז המלחמה זינק התקציב ל-359 מיליון. "כל פצוע חדש 'עולה' בממוצע 6,000 דולר בשנה הראשונה".
רפורמת "נפש אחת" יושמה חלקית בלבד. התקנים לא הגיעו: "נדרשו 250 מטפלים, בפועל יש פחות ממאה; לאחרונה הוסיפו 22, תקנים. זה כלום", הוא מציין. נכון לעכשיו יש עובד שיקום אחד לכמעט 1,000 נכים, רופא מחוזי אחד לכ-4,000 פצועים. אי אפשר כך לתכלל טיפול".
היקף המשימה רק גדל: 55 אלף חברי ארגון פעילים, 21 אלף ממתינים להכרעת אגף השיקום, ממוצע החברים בארגון כעת הוא של גילאי 31.3, ויש גם 1,330 נשים, יותר מ-2,000 פצועים קשים, 65% מהם במילואים. "אנשים היו 300-400 ימים בשדה קרב. אי אפשר לצפות שידלגו לסופר כאילו כלום לא קרה", סיפר. הפתרון, לפי קלימן, הוא אחריות בין-משרדית מלאה: בריאות, תחבורה, משפטים, אנרגיה, חינוך ותעסוקה כולם צריכים להיות בפנים, בלוחות זמנים ויעדים. במקביל, הארגון כותב בימים אלה תורה לאומית לשיקום פוסט-טראומה, בראשות צוות מומחים. "אין 'פרוטוקול אחד לכולם, פוסט-טראומה היא מנעד - צריך מסלולי עיבוד מותאמים".
בשטח כבר מתבצע שינוי פרדיגמה: בתי הלוחם מתאימים את עצמם לדור הצעיר של פצועי מלחמת חרבות ברזל, נפתח ג'ימבורי לילדי הלוחמים, מועדון צעירים, סטודיו, פודקאסט וחללי לימוד ועבודה; 27 תוכניות חדשות נפתחו לבני/בנות זוג ולהורים, למגזר הדתי ("עוז וגבורה"), תוכנית "מסע שיקום" עם 5-12 תחנות מיידיות, ואגף השכלה ותעסוקה שמלווה מעל ל-3,000 פצועים, כולל 160 מהם שיפתחו בימים הקרובים את שנת הלימודים ברייכמן.
בשנה הראשונה בלבד ניתנו 154 אלף טיפולי פיזיותרפיה/הידרותרפיה, והורחבו מעל 40 תקני מטפלים. "אנחנו מתוחים מקצה לקצה כבר שנתיים ולא מפסיקים לתת", הוא אומר וקורא לפצועים להגיע לבתי הלוחם. "הנתונים ברורים, מי שמשתקם במסגרת מתקדם יותר".
מבעד להבדלים בין הפצועים - גיל, תפקיד, סוג פציעה, משתקפת תמונה אחת: שליחות ואמונה בדרך. אצל סגן נ' היא נולדת בשדה הקרב כשהעיניים נישאות אל המפקד, אצל יואב בתובנה שהשיקום יושלם רק כשכולם בבית, אצל סרן (מיל') פ' בבחירה לחזור למדים ולמקצוע עם יד משוחזרת; אצל בוריס בחתונה ובצליחה ובהתחלות חדשות שמוכיחות שהכאב אינו סופי, ואצל קלימן בהפיכת אחריות ארגונית לקריאה לאומית.
כדי שהקו הזה לא יישבר, ישראל צריכה יותר מחוק אחד או תרומה נדיבה. היא צריכה תפיסה של מדינת-שיקום: להשלים חקיקה, לאייש תקנים, תקצוב רב-שנתי למוסדות, תיאום בין-משרדי אמיתי, ותורה מקצועית עדכנית לפוסט-טראומה שמכירה במנעד האנושי ולא מציעה "פתרון קסם".
בינתיים, עד שהמערכת תתיישר, חמש קולות ועוד אלפים מאחוריהם, ממשיכים לקום בבוקר, לבחור, לבנות. כמו שאומר יואב: "זה לא קורה ברגע. אבל יש צוות, משפחה, קהילה ויש את הבחירה שלנו, כל בוקר".