בחיפה מובאת אחר הצהריים (ראשון) למנוחות ליאם שרוט בת ה-25, שנהרגה ערב יום הכיפורים בתאילנד, בתאונת אופנוע עליו רכבה עם בן זוגה, שי, שנפצע ועדיין מאושפז בבית חולים במדינה.
"זה לא היה אמור לקרות. זה לא טיול של אקסטרים. לא בנג'י ולא טרקים ולא סכנות", סיפרה לוואלה מירב שרוט, אמה של ליאם. "אמא תמיד דואגת, אבל הם בסך הכול שני צעירים, בוגרי טכניון, שנסעו לנפוש. כל היום הייתי איתם בשיחות וידאו, אבל לאלוהים היו כנראה תוכניות אחרות".
ליאם גדלה בחיפה, המשפחה מתגוררת בכרמל. אחותה הבכורה רומי גדולה ממנה בכשנתיים. כשליאם הייתה בת 11 הן התייתמו מאבא יובל, שמת לאחר השתלת כבד. היא למדה בבית הספר היסודי איינשטיין, ולאחר מכן בתיכון אליאנס. אחר כך בא הטכניון, אותו סיימה לאחר שלוש שנים רצופות בהן הייתה מצטיינת דיקן. שם הכירה את שי, מצטיין נשיא, ושם פרחה אהבתם. הטיול לתאילנד היה אמור לארוך חודש, אולם התאונה קטעה אותו באכזריות אחרי שבוע.
"היא באמת הייתה מלאך שכולו נתינה" מתייפחת האמא מירב, המוכרת לרבים בעיר מעבודתה בדיור המוגן "דור כרמל", כשהיא אוזרת כוחות כדי לספר על הבת שארונה שב הלילה לארץ. "זו אבידה גדולה לאנושות. היא הייתה קודם כל בן אדם. עזוב תארים, עזוב הצטיינות. קודם כול, בן אדם. זה מה שחינכנו אותה בבית. היא הייתה ילדה מושלמת, כולה אור, שקדנית, חייכנית, נבונה עם המון אינטליגנציה רגשית, צנועה וענווה. הכול אצלה היה מתוכנן בקפידה. היא הייתה ילדה שחיזקה אנשים, את החברים, את המשפחה, הכילה את כולם ועזרה לכולם. היא הייתה ילדה מושלמת, התנדבה תמיד, הצטיינה תמיד. מהיסודי ועד י"ב. בצבא היא הייתה חובשת מצטיינת כששירתה בחיל מודיעין, בבסיס בגלילות, שם הייתה אחראית מרפאה חובשת מצטיינת. ואצלה תמיד הייתה גם הצטיינות חברתית במקביל להצטיינות בלימודים. תמיד. עכשיו הייתה אמורה להתחיל תואר שני באוניברסיטת תל אביב, והיא כיוונה לכיוון דוקטורט".
"מעל הכול היא תמיד רצתה להיות אדם טוב. ממש. על הקיר בחדר שלה בבית יש כיתוב "Treat people with kindness" כלומר "התייחס לאנשים באדיבות". היא כל הזמן שיננה את זה וככה היא תכננה את החיים שלה. היא התנדבה במד"א שלוש שנים, ובזמן המלחמה לימדה ילדים מפונים והכינה אותם לבגרויות, הכול בהתנדבות", מספרת מירב שרוט, "בטכניון היא התנדבה ללמד מילואימניקים ששירתו בעזה והפסידו חומר לימודים. היא חתומה גם על כרטיס אדי ואם זה היה קורה בישראל, אז אני הייתי תורמת גם את האיברים שלה, לפחות הייתה ממשיכה לחיות דרך אנשים אחרים. אבל לצערנו זה קרה בתאילנד. אנחנו לא בדיוק יודעים מה קרה. יודעים שהייתה תאונת דרכים. פרטים אני לא יודעת, וזה לא באמת משנה. החיים נגדעו, וההורים של שי באו ובישרו לי. וחשוב לי להדגיש שאנחנו אוהבים ומחבקים את שי, בן זוגה, הבחירה שלה, אנחנו מטורפים עליו, הוא אהוב שלנו, החיים שלנו. אנחנו אוהבים אותו ומחבקים אותו מרחוק".
"ליאם שלי, הבטחת לי שנהיה ביחד ושרק המוות יפריד, אבל למה-למה-למה שזה יקרה כל כך מוקדם?", ספד לה שי בפוסט שפרסם היום בפייסבוק, "אני יכול להתנחם בכך שרגעייך האחרונים היו בטיול חלומותייך ושלא הפסקת לחייך אפילו לשנייה". הוא הוסיף, "העולם הפסיד את המתנה הכי גדולה שהוא אי פעם קיבל", ושיתף "את מה שהיה לנו כולם ראו אבל רק אנחנו יכולנו באמת להבין, החיוך שהיה לך על הפנים כשדיברנו על חתונה". עוד כתב, "כשאילצו אותי לסגור לך את העיניים בפעם האחרונה, שלי נסגרו איתך והאור כבה. אנסה להיות חזק עבורך ולחזק את כל אוהבייך הרבים כי היית כזו, מלאת אהבה ונתינה ללא כל גבול".
"אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת להספיד אותה בהלוויה. אבל כתבתי משהו קצר. ארבע שורות שאני שולחת לבעלי, אבא שלה", מסרה אמה. "רשמתי לו ככה: יובלי, תפרוש בפניה שטיח לבן, תעמיד למסדר את כל המלאכים, תכסה אותה בענני נוצה, ביתנו הקטנה עכשיו שלך". לא כתבתי עליה, זה כתבתי לו, שיקבל את פניה. אני פשוט רציתי לפנות אליו. מכאן היא כבר שלו".