אחד המאפיינים הבולטים של עידן דונלד טראמפ הוא שגם כשמתרחשים האירועים הבלתי נתפסים ומפתיעים את כולם, אי אפשר לקבוע בוודאות אם זה רע או טוב, אם צריך עכשיו להיות אופטימי או פסימי והכי חשוב אם זה סוף פסוק או שבעוד יומיים או שבועיים זה יתהפך שוב.
בגדול, נשיא ארה"ב הכריז אתמול על סיום המלחמה. בקטן — לך תדע אם זה יקרה. אחת מתיאוריות הקונספירציה גורסת שעיניו של טראמפ לא על עזה, דוחא או אנקרה, אלא על אוסלו, שם אמורים להודיע בסוף השבוע הבא על הזוכים בפרס נובל. אז טראמפ מנצל את סוף השבוע הזה כדי להסיר ספקות. השאלה היא מה יקרה אם יתברר לו, חלילה, שלא זכה. האם במקרה כזה יכריז שוב על מלחמה?
תקציר האירועים האחרונים יכול לגרום סחרחורת גם לנהג מירוצים מיומן. זמן קצר לפני כניסת השבת ביום שישי טראמפ נשמע לוחמני מתמיד והודיע על אולטימטום חדש: חמאס חייב לתת תשובה למתווה טראמפ עד הלילה שבין ראשון לשני. אחרת, ניחשתם נכון, ייפתחו שערי הגהינום.
באותו זמן בערך פמפמו אנשי טראמפ ואנשי נתניהו שלא תתקבל תשובה מתחמקת. לא יהיה "כן, אבל". גם לא יהיה מו"מ מחודש. חמאס צריך לקבל החלטה. Take it or leave it. ככה פשוט.
אז חמאס ענה "כן, אבל" — שזה יותר קרוב ל"לא", כי הם אמנם מסכימים להתחיל לשחרר חטופים על פי מתווה טראמפ (אבל לא את כולם ולא תוך 72 שעות), אך הם לא מסכימים לפירוז הרצועה, לא מסכימים לכוח רב-לאומי ורוצים לנהל מו"מ על כל הפרטים האלה.
ומה עושה טראמפ? מכריז על ניצחון הסטורי ושלום נצחי. ה"לא" של חמאס תורגם מערבית לאנגלית טראמפית והפך ל"כן". טראמפ מיהר לברך על המוגמר, להקדים את המאוחר, ועל הדרך הורה לישראל להפסיק את ההפצצות בעזה. ישראל — כלומר נתניהו — ניגב את הרוק מפניו וציית.
עוד מוקדם לדעת לאן כל זה יוביל. ברור שטראמפ מיצה את המלחמה ורוצה להיפטר ממנה. ברור שמתברר שקטאר היא הבעלת הברית החשובה והמשמעותית ביותר של האמריקאים במזרח התיכון, by far. ברור שבמקום השני אחריה נמצאת טורקיה. ברור שרון דרמר, שזוכה בימים האחרונים לכתרים רבים ומוגדר כ"גאון הדור", חזר לגודל הטבעי שלו. ברור שיכול להיות שהגענו סוף סוף ל"ניצחון המוחלט" — אבל זה לא בזכות הניצחון, אלא בגלל שטראמפ החליט. עוד ברור ששום דבר מהבטחות והזיות הימין הקיצוני ונתניהו לא באמת הולך לקרות בשטח: לא תהיה ריביירה בעזה, לא יהיה סיפוח, לא ייבנו ישובים חדשים בעזה, לא תהיה הגליה מרצון או בכפיה, ולא נרדוף את מחבלי חמאס עד האחרון שבהם, כי אין לאף אחד מספיק זמן לזה. ישראל צריכה לחזור לקרקע המציאות. יכול להיות שדונלד טראמפ החזיר אותה.
הסימנים המעידים על כך שטראמפ עובד מלא-מלא עם הקטארים קיימים כבר זמן רב, אבל בסוף השבוע הם הבהבו על כל צג ונמרחו על כל קיר. שיחת הטלפון של טראמפ ואמיר קטאר ביום הכיפורים בישרה על בוא האביב, או החורף (תלוי מאיפה מביטים על זה). העובדה שקטאר וטורקיה מיהרו לפרסם הודעות תמיכה על תגובת טראמפ ל"תשובת" חמאס מעידה שהכל מתוכנן. ישראל נכנסה למארב שהונח בקפידה ומצאה את עצמה בזירת מטענים שהוכנה מראש. הציר המבצעי נע בין וושינגטון לדוחא ולאנקרה. מי שמוזכר בהתכתבות הזו הוא נשיא מצרים א-סיסי כשותף זוטר.
השאלה היא — איפה אנחנו. איפה ההשפעה המאגית של דרמר על הבית הלבן; איך יכול להיות שחצי דקה לפני שכל זה קורה אנחנו עוד מודיעים בביטחון עצמי ש"לא יהיה מו"מ" ושהתוכנית של טראמפ היא מוצר סופי שאין עליו ערעור וכו' וכו' — והופכים לבדיחה כעבור דקה. כי ביום ראשון תצא לקהיר משלחת המו"מ הישראלית הגדולה ביותר שיצאה מאז ה-7 באוקטובר.
המבוכה והתדהמה בקרב נתניהו ואנשיו בערב שישי, לאחר פרסום הודעתו הבלתי נתפסת של הנשיא טראמפ ("חמאס בחר בשלום!") — היו פרייסלס. לזכותו של ראש הממשלה צריך לומר שהתעשת מהר ועשה את הדבר הנכון: ציית לטראמפ, אמר "כן", לא הערים קשיים ואחר-כך, כהרגלו, ניסה לעקם את המפה לטובתו. "הכל מתואם, ניצחון גדול לראש הממשלה", אמר מי שאמר זאת לאורך השבת. אתם יודעים מה? שיהיה. בסדר. ניצחון ענק. פירוס מתהפך בקברו. העיקר שהבנת שצריך לסיים את המלחמה, להחזיר את החטופים (בסדר הפוך) ולהבין שלא — אי אפשר למחוק מעל המפה את חמאס. את עזה אפשר; את חמאס פחות. והגיע הזמן להפסיק את הדימום ולנסות להתחיל לשקם את מה שהשארת מהמותג "ישראל".
אי אפשר בלי כמה מילים על טורקיה. לצידה של קטאר, היא השושבינה הראשית של האירוע. זה לא ייאמר לטובתנו. רג'פ טאיפ ארדואן אינו חובב ציון. הוא שונא ישראל. הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להצר את צעדינו בכל תחום וענף וסביבה. הוא עומד לקבל מפציצי חמקן מהאמריקאים והוא אחד הגורמים שדחפו את טראמפ למהלך הנוכחי ואת חמאס לתשובתו המתחמקת. הקואליציה הזו של האחים המוסלמים, מדוחא דרך אנקרה, דמשק ועזה — היא הציר החדש שנתניהו הקים כאן סביבנו, אחרי שהציר השיעי ניגף. אם נתניהו היה מקבל אחריות על ה-7 באוקטובר, אפשר היה לתת לו בשמחה את הקרדיט על הישגי המלחמה. אין בזה צורך אמיתי — ההיסטוריה תעשה גם את זה, וגם את זה.
השאלה היא מה יילד יום. לאן המאורעות האלה יקחו אותנו עכשיו ובעיקר מה יעלה בגורלנו לאחר עידן טראמפ (שיסתיים, לכל המאוחר, בעוד שלוש שנים). בינתיים, הכי חשוב — להשתדל לא לפוצץ את בלון ההזדמנות הנוכחי, לא להערים קשיים על שטויות ולהחזיר אותם הביתה. עכשיו.