אלפי מתפללים מילאו את בתי הכנסת בתל אביב ביום כיפור תש"ו, ספטמבר 1945. "בתי הכנסת היו צרים מלהכיל את כל המתפללים, שמספרם היה עצום במידה לא שכיחה", נכתב בעיתון "הצופה". "בליל כל נדרי פסק דופקה של העיר ונדם כל קול אחר בעיר, מלבד קולם של המתפללים", הוסיף הכתב.
בתוך בית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי נדחסו בין 2,500-3,000 בני אדם ואלפים הקיפו אותו מבחוץ. אחד מאותם מתפללים היה אדם שבמלחמה שירת כקצין בצבא פולין ונפל בשבי הנאצים. אחרי שהשתחרר עלה לארץ ישראל. בטור אישי שפירסם בעיתון "המשקיף" אחרי אותו יום כיפור הראשון שאחרי מלחמת העולם השניה כתב: "היום נטה לערוב ושמי התכלת של תל אביב הפכו אט אט לפרוכת-כחול כהה, כאשר יצאתי מביתי להתפלל את תפילת 'כל נדרי' הראשונה שלי על אדמת ארץ ישראל. לא בדמיון, לא מעבר לימים ומעבר הרי החושך של אירופה, הריני חוזה את הערב הזה - עליו חולמים עתה שרידי היהדות האירופית המושמדת; לא. בעיני הבשר שלי רואה אני המוני אחי, הנוהרים בנעוריהם ובזקניהם לבית הכנסת הגדול".
הכותב, שחתום בשם א. אס, מספר על תפילת יום כיפור שהוא וחבריו היהודים התפללו בתנאים לא תנאים בשבי הנאצי. ועכשיו הוא בעיר עברית בארץ ישראל, והוא מנסה לעכל את הפער שהוא חווה; "עולם חדש נתגלה לפני. הריני מתערב בקרב המון אנשים, שמבטם, מבט אנשים גאים וחופשיים; הלב מלא על גדותיו אושר, בראותך את בני הנעורים שלנו, את הצעירים והצעירות, באין בעיניהם הפחד, שמא יגורשו מכאן על ידי הכנופיות ההיטלריסטיות; את האמהות הצעירות, הנאות ומלאות-חן ליד עגלות תינוקיהן הבריאים והעליזים…"
אותו יום כיפור הראשון שאחרי המלחמה היה בצילו הכבד של חורבן יהדות אירופה. הישוב העברי בארץ, כמו העולם היהודי כולו, עוד לא מצליח לאמוד ולהבין את גודל האסון והיקפו. פליטים ראשונים רק מתחילים להגיע ובארץ המידע עוד מועט. "העולם כולו קבר אחד", אומר הסופר מקס ברוד באסיפת אבל שערכה התאחדות עולי צ'כוסלובקיה, שלושה ימים לפני יום כיפור. אסיפות דומות מקיימות קבוצות נוספות של עולים שכל משפחותיהן וקהילותיהן נמחקו מעל פני האדמה.
מכתב של ניצול שואה מליטא שמתפרסם בעיתון "דבר" של ערב יום כיפור, מעביר תחושות של אדם בודד שמנסה להתחיל לעבד את עומק השבר: "הורם המסך מהטרגדיה הגדולה ביותר בדברי ימי ישראל - השמדת הגולה. מדי יום ביומו הולכת ומתבהרת התמונה. אין להשלות יותר את הנפש. נתייתמנו! זה יומיים־שלושה שאני חי תחת מועקת הגורל של כל שארית משפחותינו, ומשפחת ישראל. הפרטים מזעזעים ומחרידים, כחלום בלהות תצלצלנה באוני השומע", הוא כותב.
אחת החוויות הקשות והעצובות ביותר שחווים שורדי השואה היא השיבה הביתה וההבנה שהכל נמחק ומה שהיה איננו עוד. החברים, המשפחות, הבתים, הקהילות, בתי הכנסת - הכל נמחק. החוויה הזאת מתחילה לקבל ביטוי באותם ימים. דוגמא לכך היא שיר שמפרסם באותו יום כיפור 1945 על ידי משורר, סופר ומחנך בשם שלמה סקולסקי. סקולסקי, איש בית"ר שהצליח לברוח מפולין ב-1941, מפרסם את השיר בעיתון "המשקיף" וקורא לו- "ליום הכיפורים תש"ו". וכך הוא כותב באחד הבתים:
לְאָן נֶעֶלְמוּ אַבָּא־אִמָּא? מַדּוּעַ כֻּלָּם עֲזָבוּנִי?
אָח! לֵיל "כָּל נִדְרֵי" הֲרֵי עַתָּה בַּ"קְלוֹיְז" (בית מדרש, א.א.) הֵם, וַדַּאי לֹא רָאוּנִי...
מַדּוּעַ בִּרְחוֹב רַב הַשֶּׁקֶט, בְּכִי כְּפוֹרִים לֹא יַשְׁמִיעַ?
בָּתֵּי יְהוּדַי מָה חָשְׁכוּ, אֵין נֵר שַׁעֲוָה בָּם מַגִּיהַּ,
אֵין יָד כִּי אוּכַל לְלָחְצֶנָה, בִּרְכַּת "חֲתִימָה" לְבָרְכֵנָהּ,
אַף הִיא, "קַעֲרַת לִינַת צֶדֶק" (קופה לגמ"ח עבור חולים, א.א.) עַל סַף בֵּית הַכְּנֶסֶת אֵינֶנָּה..."
הנושא הבוער, המדאיג והמקומם ביותר שמעסיק את הישוב העברי בארץ ישראל באותם ימים הוא גורלם של הפליטים ששרדו את השואה וחיים במחנות ארעיים באירופה. בברגן-בלזן, לדוגמה, חיו עשרת אלפים שורדי שואה. ביום כיפור הדליקו עשרת אלפים נרות נשמה שעל פי הדיווח לעיתונות בארץ ישראל "נקנו במחיר יקר מאוד ובמאמצים קשים". הכתב שנשלח לשם במיוחד מבטיח לקוראי עיתון "הצופה" כי הוא יחזור לשם וימשיך להעביר את סיפורי הניצולים.
למרות מצב השורדים, הבריטים ששולטים בארץ ישראל מסרבים להקל במדיניות "הספר הלבן" שמאפשרת כניסת יהודים לארץ בהיקפים קטנים מאד, או כהגדרת הבריטים - "בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית" של הישוב היהודי. התנועה הציונית תובעת מאה אלף אשרות עלייה (סרטיפיקטים). ארצות הברית תומכת בדרישה זאת, אבל הבריטים עיקשים בסירובם לפתוח את שערי הארץ בפני הפליטים. בינתיים מגיעות לארץ ידיעות על פוגרומים שנעשים בשורדי שואה בפולין.
עדויות ראשונות מפי לוחמי מרד בגיטאות מתחילות להתפרסם גם כן באותם ימים. וכך, באותו יום כיפור תש"ו, מפרסם עיתון "החייל", העיתון של חיילי הבריגדה היהודית באירופה, עדויות מפי יצחק צוקרמן וחייקה גרוסמן. צוקרמן מלוחמי ומנהיגי מרד גטו ורשה, וגרוסמן שלחמה והנהיגה במרד בגטו ביאליסטוק.
צוקרמן מספר שם, בין השאר, על יום 8 במאי 1943, הוא היום שבו גילו הגרמנים את המפקדה של ארגון אי"ל שברחוב מילה 18. עשרות נהרגו במקום, בהם גם לוחם שירה למוות באימו, לבקשתה, ואחר כך התאבד. "ליוטק רוטבלט המית את אמו ואחר את עצמו. אחריהם כל האחרים. שהעזרה באה לפנות ערב הוציאו 60 אנשים", העיד צוקרמן.
עוד העיד איך פעולות המחתרת הביאו לשינוי ביחס אל הלוחמים; "פעם, לאחר שקבוצתי הרגה גרמנים, ברחנו דרך הגגות ונכנסנו לעליה, מצאנו שם כ-40 יהודים. רב קם וברך אותנו בשם ה'. נשים קמו ופינו לנו מקומות לשכב ולנוח. בפעם הראשונה שמענו את המלים 'טייערע קינדר' (ילדים יקרים) ולא 'באנדיטן' (פרחחים, שודדים). הרצענים התחילו להתקין לנו תיקי אקדחים. האופים אפו לנו לחם...", סיפר.