על תקרת השכר, ותרומתה להגברת התחרותיות של ה-NFL, כבר דיברנו (ולמי שעוד לא קרא מצ"ב קישור ממש בסוף הקטע הזה). אבל יש עוד המצאה, ותיקה יותר, שנמצאת בשימוש כל הליגות המקצועניות בארה"ב ומטרתה לוודא שכמו שאמר פעם בוב דילן, "האיטי היום עוד יהיה מהיר". קוראים לז הדראפט - אירוע שבו מגייסות הקבוצות המקצועניות את כוכבי המכללות (או התיכונים, בענפים אחרים) על פי סדר הפוך מזה שבו סיימו את העונה הקודמת. האחרונה בוחרת ראשונה.
הרעיון, כמובן, הוא לוודא שהקבוצה הגרועה ביותר תזכה בחיזוק הטוב ביותר, וכך תשתפר ככל האפשר ותשוב להתחרות בכבוד. ניתן כמובן להעלות חשש שקבוצות גרועות יפסידו בכוונה על מנת לזכות בטירון הטוב ביותר, ובכדורסל אפילו הנהיגו את שיטת הלוטרי על מנת למנוע מקרים כאלה, אבל האתוס המאצ'ואיסטי והעונה הקצרצרה של הפוטבול מונעים אפשרות כזו, ולכן בדראפט ה-NFL אין הגרלה.
כל זה כמובן לא אומר שבחירה גבוהה בדראפט, ואפילו הבחירה הראשונה, מבטיחה למישהו הצלחה. קודם כל, כבר קרה לא מעט ששחקן שנבחר ראשון התברר כפלופ אדיר, ועלה לקבוצה שבחרה אותו הון תועפות לחינם. דבר שני, יש קבוצות שהצרכים שלהן גדולים בהרבה מעמדה אחת.
עוד בוואלה!
דאלאס בונים אימפריה בדראפט
אבל למרות כל אלה, הדראפט הוא מכשיר רב עוצמה בבניית קבוצה, והיות שיש הגבלות על שכרם של טירונים, הוא גם אופציה זולה בהרבה לשיפור מאשר החתמת שחקן ותיק ומנוסה בשוק החופשי. הדאלאס קאובויס בנו את השושלת הדומיננטית ביותר של שנות ה-90' באמצעות ארבעה דראפטים רצופים, במהלכם בחרו שחקנים כמו התופס מייקל אירווין, הקווטרבק טרוי אייקמן, הרץ האחורי אמיט סמית (מחזיק שיא היארדים והטאצ'דאונים בריצה) ומבחר שחקני הגנה משובחים כמו דארן וודסון ולאון לט.
גם האינדיאנפוליס קולטס, עם שלוש בחירות מבריקות בארבע שנים (96'-99'), בנו את אחד ממשולשי ההתקפה הקלניים ביותר בעשור האחרון - פייטון מאנינג בקווטרבק, אדג'רין ג'יימס רץ אחורי, ומרווין האריסון הנפלא בעמדת התופס. לרוע המזל, הנהלת הקולטס לא השקיעה מידה שווה של מחשבה ותשומת לב לבחירת שחקני הגנה, ולכן המשולש הנ"ל מתבזבז בינתיים.
מנגד, הסינסינטי בנגאלס מהווים הוכחה עגומה לכך שכל הבחירות בעולם לא עוזרות כשאין לך מערך לאבחון כישרונות וההנהלה שלך...טוב, נו, אסור לרדת על האומללים. מאז 1992 בחרו הבנגאלס שמונה פעמים בעשירייה הראשונה, מתוכם שש פעמים בחמישיה הראשונה. התוצאות? אוי ויי. השניים האחרונים, הקיצוני ההגנתי ג'סטין סמית' והתאקל התקפי לוי ג'ונס, דווקא עושים רושם טוב בינתיים, אבל לפני כן יש לנו שורה של שחקנים שלא מימשו את ההבטחה, וחלקם כבר בכלל לא בליגה.
השחקן הטוב ביותר שסינסינטי בחרו בעשור האחרון, הליינבקר טקיאו ספייקס, ברח לפני כמה שבועות לבאפאלו, וההנהלה האידיוטית של הבנגאלס אפילו לא טרחה לשים עליו תג של "שחקן פרנצ'ייז", כדי לקבל תמורתו בחירת דראפט.
הצד האפל של הדראפט
גם האריזונה קארדינלס הם מופת לכשל בדראפט. להם דווקא יש כמה הברקות בעשור האחרון - התופס דייויד בוסטון, הקיצוני ההגנתי סימאון רייס (זכה אשתקד באליפות עם טאמפה ביי), הליינבקר ג'אמיר מילר והרץ גאריסון הרסט, אבל אלה ברחו כאמור למחוזות נחשקים יותר ברגע שרק יכלו, מה שמוכיח שצריך לא רק לזהות כישרון, אלא גם לדעת לשמור אותו אצלך.
אבל הקיצוני ההגנתי אנדרה וורדסוורת (בחירה שלישית סך הכל ב-98') כבר לא בליגה, והרץ האחורי תומאס ג'ונס (בחירה שביעית -2001) שבקושי עשה בשלוש שנים 1,200 יארד, מקנים לאריזונה מקום של כבוד ברשימת חובבני הדראפט.
הסיוט הגדול ביותר של כל מנכ"ל ומאמן בבואם לבחור במקום גבוה בדראפט הוא ללא ספק ריאן ליף, שנבחר שני בדרפט על ידי הסן דייגו צ'ארג'רס בשנת 1998, מיד אחרי פייטון מאנינג. ליף קיבל מסן דייגו חוזה לחמש שנים, שיכול היה להגיע עד 31.25 מיליון דולר על פני תקופה זו, ומה שהכי חמור - מענק חתימה של 11.25 מיליון. למי שעדיין לא קרא את הכתבה על תקרת השכר, נסביר שמענק חתימה הוא כסף שמובטח לשחקן, אפילו אם הוא נחתך מהקבוצה בכל שלב שהוא.
ליף התברר כשוה פחות מעלה נידף, התמיד במסירת יותר כדורים ליריב מאשר לטאצ'דאון, ונחתך לבסוף בפגרה שלפני עונת 2001, לא לפני ששתה כ-13 מיליון דולר מכספי הצ'ארג'רס והמשיך לחנוק להם את תקרת השכר גם בעונה שלאחר מכן. בעקבות הפלופ של ליף הוטלה תקרת שכר מיוחדת על שכרם של טירונים, וכעת מותר לכל קבוצה לשלם לכל הטירונים שלה ביחד 3 מיליון דולר ביחד בשנתם הראשונה בליגה. את הסכום הזה רשאית הקבוצה לחלק כראות עיניה בין הטירונים, אבל זה לפחות מהווה מחסום מסוים בפני תובענות הכוכבים הלא-מוכחים עדיין.
כמובן שהילדודס המוכשרים עוקפים את הבעיה בדרישה למענק חתימה עצום, שרק חלקו הקטן ישולם בעונה הראשונה אבל כולו מובטח. בכל מקרה, המקרה של ליף הוא הוכחה לכך שבחירה גבוהה מאד בדראפט היא לא בהכרח ערובה ליותר משברון לב.
עוד בוואלה!
אין לוטרי, אבל יש מזל
אבל לעומת סיפורי הבכי האלה יש גם סיפורים הפוכים - שחקנים שנבחרו בסיבובים המאוחרים, הוחתמו תמורת גרושים (יחסית) והגיעו להישגים הגדולים ביותר.
שמות? מייקל מקרארי, קיצוני הגנתי (בחירה 170, סיבוב שביעי, אליפות עם הבולטימור רייבנס);
מארק ברונל, קווטרבק (בחירה 118, סיבוב חמישי, קריירה מכובדת ביותר במדי הג'קסונוויל ג'אגוארס);
טום בריידי, קווטרבק (סיבוב שישי, בחירה 199, אליפות עם הניו אינגלנד פטריוטס);
טרל אואנס (סיבוב שלישי ב-96', נחשב כיום לתופס הטוב בליגה),
קרטיס מרטין (סיבוב שלישי ב-95', שמונה עונות רצופות עם 1,000 יארד),
קורי דילון (סיבוב שני ב-97', כיום כוכב-על בליגה ושיאן היארדים בריצה למשחק בודד)
וכמובן הרץ האחורי טרל דייויס (סיבוב שישי, שתי אליפויות, עונה של 2,000 יארד) - כולם דוגמאות לשחקנים שנבחרו מחוץ לסיבוב הראשון והצליחו לא פחות מכל שחקן בעמדה שלהם שנבחר באותו דראפט לפניהם.
עיסקאות של הרגע האחרון
אחת המסורות הגדולות של הדראפט היא עיסקאות של הרגע האחרון. ממש ערב הדראפט, לפעמים תוך כדי הדראפט, בזמן ההמתנה שבין תורה של קבוצה אחת לשניה, נסגרות עיסקאות שמעבירות את הבחירה של קבוצה אחת לאחרת תמורת שחקן ותיק (כמו קישון ג'ונסון, שעבר לטאמפה ביי תמורת שתי בחיורת בסיבוב בהראשון, שהלכו לניו יורק ג'טס). אפשרות אחרת היא להחליף את הבחירה הראשונה תמורת יותר בחירות, רק נמוכות יותר. לדוגמא: לפני שנתיים החזיקו הסן דייגו צ'ארג'רס בבחירה הראשונה, אולם מכרו אותה לאטלנטה פלקונס תמורת הבחירה החמישית ועוד כמה בחירות בסיבובים נמוכים יותר.
העיסקאות הנ"ל השתלמו לשני הצדדים, אבל יש להיזהר מפני נטייה למשכן את כל הביצים בסל תמורת כישרון אחד, אדיר ככל שיהיה. בשנת 89' מכרו המינסוטה וייקינגס חמישה שחקני הרכב ועוד ערימה של בחירות דראפט תמורת רץ בשם הרשל ווקר - כוכב מכללות אגדי, אז בתחילת קריירת המקצוענים המאכזבת שלו - ועוד בחירות דראפט נמוכות וחסרות משמעות. התוצאה? מינסוטה איבדה סגל על סף אליפות ואילו הקאובויס בחרו סוללה של שחקנים - אמיט סמית' בראשם - שהובילו אותה לשלוש אליפויות בארבע שנים.
הסיינטס מהמרים ונופלים
גם הניו אורלינס סיינטס התאהבו מדי, אם כי לפחות זה היה בשחקן טוב. בעונת 1999 מכר המאמן החדש מייק דיטקה את כל בחירות הדראפט של הקדושים תמורת הבחירה החמישית בסיבוב הראשון, שהניבה את ריקי וויליאמס. וויליאמס הוא רץ נהדר, אבל העונה שבה הוא הוכיח את זה סופית היתה אשתקד, במדי מיאמי, אליה עבר תמורת הרבה פחות בחירות דראפט ממה שהוא עצמו עלה במקור.
מסקנה? כישרונות צעירים יכולים לקחת אותך כל הדרך, אם תבחר נכון, אבל ההיסטוריה מוכיחה שכמו בהרבה תחומים, מי שקופץ גבוה מדי בדרך כלל מתרסק. אז מי יתרסק ומי ישחק אותה בדראפט 2003? התמונה תתחיל להתבהר אחרי הדראפט בשבת הקרובה, אבל את התשובה הסופית נוכל לדעת רק בעוד כמה שנים. תישארו איתנו, יהיה מעניין.
בימים הקרובים נערוך לכם היכרות עם הכישרונות הצעירים שצפויים להיבחר גבוה וליהנות מקריירה יפה בליגה, וגם עם צורכי הקבוצות השונות.